הקופאי החכם בעולם: סיפורו של ויליאם ג'ימס סידיס

‏ויליאם ג'ימס סידיס נולד ב-1 באפריל 1898, וזו לא מתיחה, על אף שגם התאריך, וגם מה שמסופר עליו, עשוי להישמע בהחלט כמתיחה.

סידיס היה ילד פלא יהודי, בן להורים שעלו מאוקראינה. בגיל שנה וחצי היה מקריא כתבות מתוך העיתון ניו יורק טיימס; בגיל 4 כבר כתב שתי עבודות מחקר, אחת באנגלית ואחת בצרפתית; בהיותו בן חמש שנים כתב עבודת מחקר מקיפה על אנטומיה, שסגל מומחים מאוניברסיטת הרווארד קבע שהיא כתובה כהלכה ועונה על כל הדרישות. באותה שנה התקין מיוזמתו לוח מיוחד, שלפיו אפשר לחשב מתי חל כל יום מימי השבוע לאלפי שנים.

בגיל 8 למד שמונה שפות: לטינית, יוונית, רוסית, גרמנית, עברית, טורקית וארמנית, וגם המציא שפה נוספת מעצמו (הוא קרא לה הוונדרגוד).

אביו של סידיס היה פסיכולוג, ולימד באוניברסיטת הרווארד. הוא החזיק בתיאוריה כי ניתן לאמן את המוח כמו שרירים, ולכן אימן את בנו מיום היוולדו להכיר את האותיות. בגיל שישה חדשים הוא כבר ידע להגיד את שמות כל האותיות, על פי שמיעה או ראיה. בתור ילד בן שלש הקשיב לשיעורי גיאוגרפיה ופיזיקה יוונית ולטינית. קשה לדעת אם גאונותו היתה מולדת, או שהיא באמת פרי ההשקעה של אביו, אבל על התוצאות אין ויכוח. בגיל 11 התקבל סידיס לאוניברסיטת הרווארד.

בגיל 14 סידיס נתן הרצאה על גופים ארבעה ממדיים לקהל של מתמטיקאים, וזו עברה בהצלחה. לאחר ההרצאה צוטט פרופסור דניאל קומסטוק מ-MIT כאומר שסידיס עתיד להיות המתמטיקאי המוביל של המאה ה-20. את התואר הראשון קיבל בשנת 1914. אברהם סטרלינג העריך את מנת המשכל (IQ) של סידיס ביותר מ-250 (רק לשם המחשה, ה־IQ של איינשטיין הוערך סביב 160). בשנת 1915, בהיותו בן 16, קיבל משרת הוראה באוניברסיטת רייס במחלקה למתמטיקה.

ובכן, האם סידיס, שהיה חכם בהרבה מאיינשטיין, קידם את עולם המדע?

לא ולא. הוא מאס בחיים של קריירה. הוא לא רצה להיות גאון ולא מפורסם, הוא רצה לחיות כמו כל אדם רגיל. סידיס ברח מהבית, ברח מהמשרה, ונסע לחוף המזרחי של ארצות הברית. הוא התגורר שם בשם בדוי ועבד כקופאי בחנות מכולת. משכורתו היתה 25 דולר לשבוע. כאשר עיתונאים התחקו על עקבותיו, הוא מיאן לדבר איתם, ורק אמר: "אבי רצה שאהיה גאון, אבל זה הפך לכישלון".

סידיס נתפס בעיני ההיסטוריה ככישלון, כפספוס. אך האם כך? האם הצלחה היא לעמוד בציפייה של החברה או העיתונות, ולהיות גאון מפורסם? נראה שסידיס חשב אחרת. הוא הצליח להתגבר על הלחצים החברתיים, על הפיתויים, על המשיכה לפרסום ולכבוד, על התואר של גאון הגאונים, ולחיות את החיים שהוא רצה, חיים של שקט ושלווה. כאשר מת אביו של סידיס, הוא הותיר לו ירושה גדולה, אך עורכי הדין לא הצליחו לאתר את הבן הסורר... הוא חי לו בשם בדוי בקצה היבשת, ונהנה מכל רגע. כאשר איתרו אותו בסופו של דבר, הוא לא הסכים לקחת את הכסף. אין לו צורך בזה, אמר.

סידיס היה, אם כן, הרבה יותר חזק ואמיץ מאשר גאון. הוא הצליח לבחור בדרך שהוא רצה בה, ושאותה הוא ראה אותה כהצלחה. הלוואי שגם אנשים פשוטים יוכלו לבחור בדרך שנראית להם נכונה, ולא בדרך שהחברה רוצה להכתיב או לכפות עליהם.