"דוושת הגז נתקעה, ודהרתי במלוא העוצמה אל תוך המכוניות"

אם הייתם פוגשים את רון שהרבני, תושב זיכרון יעקב, לפני שלוש עשרה שנים, קשה להאמין שהייתם מצליחים לשוחח איתו על נושא נוסף לבד מאשר כדורגל. הוא עצמו שיחק במשך תקופה בהפועל פתח תקווה, וגם לאחר מכן המשיך הכדורגל למלא את כל חייו. "הייתי רחוק מאוד מתורה ומצוות", הוא מספר, "אפילו לא התעניינתי בכך. הדבר המפליא הוא שבן דוד של אבי ע"ה הוא הרב יהודה שהרבני שליט"א, מחבר סידור כוונות האר"י על התפילה. אנשים רבים כל כך התקרבו ליהדות בזכות שיעורים שהוא מוסר, ותמיד שאלו אותי: 'איך ייתכן שאתה נשאר כל כך רחוק, בזמן שיש לך כזה קרוב משפחה? איך זה שאתה אפילו לא מנסה לשוחח איתו?'. ואני הייתי מגיב: 'על מה נשוחח? על כדורגל? על כך שאני טס לארה"ב ומה שאני עושה שם?'. הייתי כל כך רחוק ומנותק".

אילוסטרציה

ביזיון של פעם בחיים

לפני שלוש עשרה שנים בדיוק, בערב יום כיפור, הצטרף רון אל הרב שהרבני לתפילה בבית הכנסת, ומאז השתנו כל חייו. "בזכות הרב הכרתי את הדת", הוא מסביר. "בתחילה היה זה עם תפילת יום כיפור המיוחדת, שאתה לא יכול להשתתף בה מבלי שהיא מפלחת לך את הלב. בהמשך לקח אותי הרב אל מקווה האר"י. הגענו לשם בחורף בשעה אחת בלילה, טבלתי לראשונה בחיי, וכשיצאתי ההרגשה שלי הייתה שונה לחלוטין. הרגשתי שזה ממלא אותי.

"זה מעניין, כי במשך כל החיים הרגשתי סוג של ריקנות, ולא הצלחתי להסביר לעצמי מדוע. כשחקן כדורגל הצטיינתי במיוחד, גם בעבודתי הייתי אחראי על 40 סוכני מכירות, והרווחתי משכורות מכובדות. תאמינו לי שלא חסר לי כלום. אבל רק אחרי שהתקרבתי ליהדות התחלתי להבין שאתה יכול להצליח בתחומים רבים, אך בסופו של דבר התורה היא החיים האמיתיים".

שנה שלמה חלפה מאז שהחל רון את התחזקותו, ושוב הגיעה תקופת הימים הנוראים. "אני שומע לא פעם מאנשים על כך שדווקא כשהם מתקרבים לדת וחוזרים בתשובה, קורים להם ניסיונות שמחלישים אותם, וזה בדיוק מה שקרה לי. היה זה שלושה ימים לפני ראש השנה, כשהתבקשתי דרך חברת הליסינג בה עבדתי לקחת רכב מפתח תקווה לבני ברק, ולחזור באמצעות רכב אחר למגרש בפתח תקווה.

"כך היה. יצאתי לדרך, אך כשהגעתי עם הרכב לבני ברק, הבנתי שהרכב בו אני אמור לחזור מטופל במוסך, ויסיימו את הטיפול בו בעוד שעה וחצי. בעוד שאני מתכונן לצאת מהמוסך, הגיע למקום איש שביקש תרומה כספית. הוא סיפר על כך שהוא אב לתשעה ילדים, אין לו יכולת להכניס את החג, וממש התחנן שנעזור לו. נתתי את מה שהיה לי, ואמרתי לו: 'ממילא יש לי שעה וחצי פנויות, אנצל אותן כדי ללכת לבני ברק ולגייס לך סל מזון'. כך יצאתי אל רחובות בני ברק השוקקים לפני החג, ופניתי אל כמה בתי עסקים שהכרתי כדי לגייס תרומות. כולם תרמו בעין יפה ונרתמו לסייע, אך אחד מהם ביזה אותי, אבל לא סתם ביזה, אלא ממש כמו שמעי שקילל את דוד המלך, ולאוזני אנשים רבים שהיו שם. זה היה ביזיון שמעולם לא חשתי כמוהו, והיה לי מה להגיב. אבל נשכתי את השפתיים. הרגשתי שערב ראש השנה הוא לא זמן מתאים לפתח מחלוקת. אז עוד לא הבנתי את החשיבות העצומה של השתיקה, ושהיא יכולה להיות עיקר תשובת האדם בעולם הזה. זה דבר שאני יודע רק היום. בינתיים סיימתי לארוז את סל המזון יחד עם סכום כסף נוסף, מסרתי לאותו אדם, לקחתי מהמוסך את הרכב החילופי ונסעתי בו לכיוון פתח תקווה".

אילוסטרציה

סיוט על הכביש

כאן מגיע שהרבני לחלק המצמרר של סיפורו: "הדרך מבני ברק לפתח תקווה עברה בתחילה באופן חלק, אך כשעברתי את רחוב ז'בוטינסקי והגעתי לכניסה לחניון של חברת הליסינג, נלחצה לי דוושת הגז במלוא העוצמה, ללא שום יכולת להחזירה למצב תקין.

"זה היה כמו חלום בלהות - הרכב החל להיזרק מצד לצד בתוך החניון, כשהוא פוגע ברכבים חדשים בזה אחר זה. ואני יושב בפנים, מתפלל לבורא עולם שאצא מזה בשלום, וששום לקוח או איש צוות לא יחלוף בחניון, כי אין לי שום שליטה על הרכב.  אין מילים שיוכלו לתאר את ההרגשה הזו, אמנם היה מדובר בשניות ספורות, אך זה היה פחד מוות מוחשי. לבסוף, בהחלטה של רגע – התנגשתי בגדר. הרכב אמנם נפגע קשות, אך בחסדי שמיים נעצר.

"פתחתי את הדלת, כולי רועד, מודה לבורא עולם על כך שהשאיר אותי בחיים ושלא פגעתי באנשים. כמובן שהזמינו אמבולנס שפינה אותי לבית חולים, הנזק נאמד במיליון ושבע מאות אלף שקלים, אך חברת המכוניות נשאה בו במלואו לאחר שהרכב נבדק והוכח שאכן היה תקול. מיותר לציין שיש הרבה אנשים שהסיקו מסקנות בעקבות המקרה הזה.

"אבל אני חזרתי עם מסקנה אחת: יש ערך עצום ל'שומע ביזיונות ויידום', ובכוחה של השתיקה להעניק לנו מתנת חיים. אין מילים שיוכלו לתאר את גודל הנס. בואו נחשוב מה היה קורה אילו הדוושה הייתה נתפסת לי כמה דקות קודם לכן, כשאני על כביש ז'בוטינסקי. כמה אנשים יכלו חלילה להיפגע, ומי יודע מה היה עולה בגורלי? הרי ברור שהיו חושבים שזה פיגוע. מאז אין שנה שאני מגיע לתקופה הזו של הימים הנוראים מבלי להיזכר במקרה הזה, לספר עליו למי שסביבי ולפרסם את הנס".

רון שהרבני. צילום: אליאור להב

כפי שציינת, היית אז בתחילת דרכך בתשובה. איך זה השפיע עליך?

"האמת היא שבאותם ימים היה לי קשה עם זה. הרגשתי שעשיתי את המקסימום מצידי, ופתאום בורא עולם נותן לי ניסיון כל כך מטלטל. אבל כששוחחתי על כך עם הרב שהרבני, הוא שיתף אותי בסיפורים רבים על אנשים שחזרו בתשובה אך דווקא אז נתקלו בקשיים. כי זה בדיוק מה שבורא עולם רוצה מאיתנו – שנלמד להאמין בו גם בזמנים קשים, ולראות את הניסים שהוא עושה איתנו בכל יום. לא צריכים לחכות לדברים גדולים כמו שהיו אצלי, מספיק רק לפקוח את העיניים ולהתבונן סביב".