אישה נתפסה מבריחה בשר בלילה: מה פסק החת"ם סופר?

העיירה אורמין שבהונגריה, חודש תמוז תקצ"ז, לפני כמאתיים שנה בערך. השעה חצות הלילה.

באותם ימים לא היתה תאורת רחוב, מובן שלא חשמל, אבל אפילו לא פנסי גז, וודאי לא בעיירות קטנות. חושך מוחלט. אף אחד איננו מסתכן בנפשו לצאת לרחובות, שבהם עשויים להיות בעלי חיים, שודדים או אולי אפילו שדים ורוחות. ובכל זאת, רחש נשמע. מישהו מגיע מהשביל המוליך אל העיר הגדולה שבמרחק כמה וכמה קילומטרים. מיה האמיץ הזה?

מן הסתם לעולם לא היינו יודעים על המסע הלילי הזה, לולי אחד מאנשי העיירה היה ער במקרה, והוא הסיט את קצה הווילון כדי לצפות במחזה. הדמות בעלת האומץ היתה אישה. הוא הכיר אותה, אשתו של ר' אנשיל, ממשפחה קשת יום. אך מדוע היא מהלכת לה בעיצומו של הלילה מעיר לעיר בגפה?

התבוננות נוספת פתרה גם את השאלה הזו. אשתו של רבי אנשיל נשאה על שכמה צרור כבד. הצרור הזה הכיל כמה וכמה תרנגולות, שחוטות כמובן. זרזיף דק של דם טפטף מן השק, שהסגיר את תכולתו.

מדוע היתה צריכה הגברת להביא בשר מעיר אחרת? כלום אין בשר כשר בעיירה אורמין? ומדוע באמצע הלילה?

התשובה היא שבאותם ימים מקובל היה בקהילות מס הבשר. על כל בשר שאדם רוכש לאכילה, הוא צריך לשלם מס לקהל. מדוע דווקא בשר? משום שהבשר הינו מוצר צריכה בסיסי, ומסמל את הכנסתו של האדם. מי שמסוגל לקנות הרבה בשר – ייתן יותר מס. מי שאביון ואין לו כסף לבשר – ישלם פחות. הרכישות שבוצעו באיטליז של אורמין נרשמו, כמובן והועברו לדיווח לנציג הקהילה, אבל בשר שהובא במחתרת מן העיר הגדולה "פטור" מן המס, כלומר מבריח את חובתו לשלם מס. אשתו של רבי אנשיל מתקשה בהוצאות היום יום, וחשבה כך לחסוך את עול המס הכבד שהוטל עליהם.

תקנת הקהל מסדירה גם מקרה של הברחה. קנס כבד נגזר על המבריח בשר, כדי להוציא את החשק לאנשים לעבור על התקנות. הבעיה היא שכאשר קונסים איש עני בסכום גדול, הקנס נשאר "על הנייר", מאין תיקח אשת רבי אנשיל סכום כה גדול? נראה שהיא הרגישה שאין לה מה להפסיד.

אך במקרה הזה, איום חדש ניצב לפתחה, האחראי על מס הבשר, יענקל האדום, נזכר כי הוא חייב כסף לבעלה, לרב אנשיל, על עבודה מצטברת במשך כמה חדשים. יענקל הבטיח שבסוף השנה ישלם, אבל עכשיו הוא לא צריך לשלם. הוא ייקח את הכסף הזה וייתן אותו לקופת הקהל בתור קנס. האמנם? וכי רבי אנשיל חייב לשלם עבור חטאי אשתו?

השאלה הופנתה לרבי איצק, רבה של אורמין, אך רבי איצק לא ידע כיצד להחליט. אמנם אשתו כגופו, אבל עדיין, איך אפשר להפקיע חוב של אדם עבור מעשה של אשתו?

רבי איצק הפנה את השאלה לגדול הדור, החת"ם סופר, וציין בשאלתו כי מוזכר בפוסקים שאדם צריך לשלם קנס שנקנסה אשתו, וזאת על פי ההלכה, שבעל חייב בקורבנות אשתו. אישה שחטאה וצריכה להביא קרבן – בעלה משלם על כך, שהרי אין לה ממון משל עצמה. והוא משום שהקורבן מכפר על החטא, ואם הבעל לא ישלם – תישאר, חלילה, ללא כפרה, וכך כל קנס מכפר על החטא. לכן גם רבי אנשיל צריך לכפר על מעשה אשתו.

אמנם החת"ם סופר לא קיבל את הדימוי. המקור שהובא עוסק בתקנה שהיא למנוע חטא, כגון שלא ישחקו בקלפים והימורים, ולכן העובר על התקנה הזו צריך כפרה, כי עשה מעשה שהוא חטא בפני עצמו. אבל במקרה שלנו, אף על פי שהתקנה קיימת, עניינה הוא כלכלי בלבד. אין עברה בקניית עופות בעיר מסוימת, ולכן הקנס הזה לא בא לכפרה, אלא להרתעה, ולכן אין הבעל חייב לשלם קנס שירתיע את אשתו, ואין לקזז את חובו. רבי אנשי ניצל מהעיקול על חובו, ויש לקוות שגם אשתו חזרה למוטב, בסופו של דבר.