השבוע, לראשונה בחיי, סגרתי מעגל. עליתי על מתקנים בלונה פארק

יש לי וידוי.

בעוד פחות מחודש אהיה בת 43, אבל השבוע, לראשונה בחיי, עליתי על מתקנים בלונה פארק.

טוב, בושה לקרוא לזה לונה פארק. יותר נכון, לונה פארק לקטנטנים ולאימהותיהן, אם הן מצליחות להשתחל למתקנים.

אתחיל מהסוף: היום נפגשנו, כל המשפחה המורחבת, רק נשים וילדים: אחיותי, גיסותי וכל בנותיהן וכלותיהן על טפיהן (מדובר בעשרות, טפו טפו, חמסה), במתחמון של מיני לונה פארק לילדים שהוא אחד הלהיטים של המגזר בחופשת הקיץ.

פשוט שוכרים שטח גדול (חצר של בית ספר, סמינר, מרכזון, מתנ"ס...), מביאים לשם קצת מתנפחים ומתנפחות (נו, די, אל תהיו קטנוניים. יש חופש משעור דקדוק), מתקני שעשועים כאלו ואחרים, ג'ימבורי לפעוטות, ברד, ימ-בם-בם, וכולם מרוצים.

שכרנו כמה שעות כאלו לכל המשפחה, התחלקנו בעלות, ולילדים הייתה אורה ושמחה.

הם נהנו עד השמים ומעבר להם.

לא היו תורים, לא צריכים לחכות שעה לכל מתקן, אפשר להישאר במתקן האהוב וליהנות בו שוב ושוב ושוב, כל השטח רק שלנו.

חלום.

דסי שלי סרבה לעלות למתקנים בלעדי, ואני? ממתי אני עולה על מתקנים?

כדי לא לצאת ממש רע, אני רוצה רק ליידע שאני אישה עם אומץ לא סטנדרטי, אבל לא במובנים הקלאסיים של אלו שעושים בנג'י, או ספורט אתגרי, או, לא עליכם, מעזים לעלות על מתקנים בסופרלנד.

עשיתי אי אלו דברים בחיי שהרבה אנשים בעלי אומץ לא יעשו בחיים, ואת רובם, כנראה, אקח איתי לקבר. מעשים שדורשים הרבה אומץ. אומץ מסוג אחר.

פעם חשבתי שאני פחדנית. היום אני יודעת שאפשר להגיד עלי הרבה דברים, אבל לא את זה, גם אם אני מאד מאד מפחדת ממתקנים של לונה פארק וממש לא מבינה איך אפשר ליהנות כשהראש מסתובב והבטן מתהפכת (טוב, בטן מתהפכת אני כן מבינה, אבל כאמור, לא ממתקנים מפחידים אלא ממעשי אומץ אחרים).

אוסיף ואומר שאני משערת שהפחד שלי נבע מזה שתמיד הזהירו אותי שהמשקל הכבד שלי יפיל את הנדנדה / יהפוך את המתקן / יוציא את כל המים מהבריכה / אטבע מכובד המשקל / חוט השרשרת של המתקן יקרע / המתנפח יתפוצץ / הטרמפולינה תקרוס / הגלגלים של האופניים יתפנצ'רו... רק לא האשימו אותי בטיל שאיראן תשלח.

הבנת?

אני השמנה אגרום לנזקים נוראיים. למתקן, לי, או לאנשים שאיתי באותה סיטואציה.

לכן, עד הקורונה לא העזתי לעלות על נדנדה של גינת ילדים!

לא זכור לי אי פעם בילדות שלי שישבתי על דבר כזה.

כן זוכרת היטב את הפחד שאם אשב – ודאי אפול, כי אני כבדה מידי.

ואת ההלם שלי, כשהילדים שלי עלו לנדנדה בכיף גדול, והשבעתי את עצמי לא להעביר את הפחדים שלי אליהם.

כך לגבי הרבה דברים אחרים.

כשטסתי לראשונה, בגיל 20.5, צחקו עלי שאפיל את המטוס מהמשקל.

כן, זה לא הגיוני (וזה גם לא מצחיק), אבל כשאת נולדת לתוך מציאות שבה את בוודאות תגרמי לנזקים בגלל המשקל שלך - את מפתחת הימנעות מכל מיני דברים (ולא, את לא יורדת במשקל. את דווקא עולה).

כמו...

כמו מתקנים של לונה פארק.

היום העזתי.

אני חושבת שאימוני הכושר שאני עושה כבר שנתיים ויותר נסכו בי הרבה ביטחון.

ביטחון בגוף שלי, ביכולת שלי לנוע למרות המשקל, בהבנה שאני יודעת לשאת את המשקל שלי בסיטואציות מורכבות.

הם עזרו לי להבין שאני כבר לא שמנה כל כך כמו שאני רגילה להיות, כי במציאות ירדתי כבר יותר מ-30 ק"ג. ונכון שאני לא רזה, וגם לא קרובה לזה (וגם אין לי רצון להיות רזה), אבל אני לא דבורי השמנה שאני מכירה.

ולמרות זאת, היום, לפני כל מתקן שעליתי עליו עם הקטנה שלי, שאלתי את המפעיל: "תגיד, אני יכולה לעלות עם המשקל שלי?".

ואל תשאלו אותי למה, אבל במקום להגיד "כן" או "לא" ברורים, כל המפעילים בכל המתקנים שעליתי עליהם, עשו פרצוף.

לא פשוט יותר להגיד ברור?

כשביקשתי תשובה ברורה הם ענו את אחת מהתשובות הבאות (כל אחד ענה משהו אחר):"אם יהיה מקום", "תלוי כמה ילדים יעלו", ו"תעלי, תעלי".

גם כשעליתי על ספינת פיראטים של קוצ'קלך – הלב שלי קשקש, אבל הילדים שישבו בלי פחד נתנו לי אומץ (וגם הייתי חייבת לשדר לילדה שלי שזה בכלל לא מפחיד. איזו שקרנית אני).

וכשאחת מאחיותי עלתה על מתנפח ענק והתחילה לקפוץ – החלטתי שגם אני יכולה, ופשוט חלצתי נעליים ועליתי על המתנפח, וכיוון שגם הכושר שלי לא רע בכלל – מצאתי את עצמי קופצת איתה ועם הבת שלי. הם נפלו שוב ושוב, ואני נשארתי יציבה.

ופתאום צפו לי הקולות: אל תעלי על המתנפח! הוא יקרוס! בגללך כולם יפלו!

עניתי להם: לא. הוא לא יקרוס. לאף אחד לא יקרה כלום.

אני שמנה, אבל המשקל שלי לא חריג בקנה מידה עולמי.

אני יכולה.

הכל יהיה בסדר.

היום סגרתי סוג של מעגל, שלא ידעתי שהוא בכלל פתוח.

אני עדיין לא חובבת מתקנים, בדיוק כמו שרוב הנשים שאני מכירה חובבות קניות, ואני ממש מתעבת.

מרגישה ממש בסדר עם זה.

עובדת על חסכי הילדות שלי כבר מעל 20 שנה בדרכים אחרות. בטיפולים פסיכולוגיים, רגשיים, אלטרנטיביים, דרך מודע ותת מודע ומערכת העצבים, והיום "קפצתי את חסכי הילדות שלי", ו"צרחתי עליהם בפיראטים" או ב"מכונית בלרינה".

שיקפצו לי.

נ.ב.

אם אתם סבא או סבתא (או שניהם), ויש לכם כמה שקלים (זה באמת "כמה שקלים", יחסית), או אם אתם משפחה שמוכנה להתחלק במחיר ביניכם, קחו את המשפחה לכמה שעות של כיף ואיחוד משפחתי. זה לא צריך להיות בומבסטי, לא יקר, לא בחו"ל, לא שופוני. רק תעסוקה לילדים וכסאות כתר בצל למבוגרים.

ואפשר גם פיצה וברד.

ותשאירו זיכרונות מתוקים למשפחה שלכם.

דבורי רובינשטיין (וקשטוק) היא מייסדת ומנהלת "מרכז סוויטש" לשינוי. לפרטים נוספים אודות דבורי, לחצו כאן