"אני לא יכול להתמודד עם הפחד הזה, שהפעם היא באמת תעזוב אותי"

"אני לא יכולה יותר", פתחה טלי בקול רועד, בין ייאוש לכעס. "בכל פעם שאני מבקשת משהו ומדגישה עד כמה זה חשוב לי, איציק שוכח. אני מרגישה שתמיד אני זו שמחזיקה את הקשר הזה, מזכירה, דוחפת, מטפלת, עד שאני כבר לא יכולה יותר, ופשוט נשברת".

"ומה אז?", שאלתי.

"ואז הוא פשוט נעלם, כאילו הוא לא ראה בכלל שנשברתי", ענתה.

איציק שתק. עיניו התחמקו, וניתן היה להרגיש את עוצמת ההאשמה שהוא הרגיש. "אני לא נעלם, אני פשוט לא יודע איך להישאר, וגם אני מרגיש שאני לא יכול יותר…", הוא ענה.

"כשאמרת שאת לא יכולה יותר, את יכולה לדייק ולהסביר ממה את לא יכולה יותר?", פניתי לטלי.

טלי נאנחה עמוק, כבר התעייפה מכל החזרתיות וההסברים סביב הנושא. "אני לא יכולה עוד להמשיך להיות כזאת בלתי נראית, שמאז שהתחתנו אני רק צריכה כל הזמן להזכיר לעצמי שאני קיימת", ענתה, כשפרץ דמעות בעיניה.

"ומה איתך? ממה אתה לא יכול יותר?", שאלתי את איציק.

"מהכישלון", ענה בקול חנוק. "ברגע שאני רואה בעיניים של טלי ששוב אכזבתי אותה, והיא כבר לא מאמינה בי יותר – אני מרגיש שאני לא יכול להתמודד עם הפחד הזה", ענה.

"פחד ממה?", שאלתי.

"פחד שהפעם היא באמת תעזוב אותי", ענה איציק.

"עדיף שנפסיק את הסבל הזה אחד מהשנייה. אולי באמת כדאי פשוט להיפרד", אמרה טלי.

"טלי, את לא באמת רוצה להיפרד מאיציק. את רוצה להיפרד מהתחושה שאת לא חשובה. ואתה, איציק, אתה רק רוצה להפסיק להיות הילד החרד הזה, שכל הזמן מרגיש שהוא צריך לרצות ולקבל אישורים על מנת שלא יעזבו אותו".

"אני מרגיש שאני חוזר כל החיים על אותה הטעות. שוב ושוב מנסה להוכיח שאני ראוי", אמר איציק והשפיל את מבטו.

"והיא?", שאלתי, והבטתי לעבר טלי.

"היא לא מאמינה בי, אבל אני מבין שזה בגלל שאני לא מאמין בעצמי", ענה איציק. "אז מה עושים? איך ממשיכים?".

"ככה אי אפשר להמשיך, שניכם צודקים. אבל חשוב להבין: את לא נשברת מאיציק אלא מהמאבק שלך להיראות. ואתה, איציק, אתה לא קורס מטלי, אלא מהכישלון הפנימי שאתה סוחב מזמן.

"בואו ננסה לרגע לעשות תרגיל. תעצמו עיניים, ודמיינו איך נראה הקשר שלכם בלי הדפוסים האלה. בלי הצעקה שלך, טלי, שיראו אותך, ובלי הבריחה שלך, איציק, מהפחד לאכזב. מה נשאר מהקשר?", שאלתי.

הייתה דממה ארוכה.

"שקט", לחשה טלי.

"תקווה", הוסיף איציק.

טלי מחתה דמעה, ואיציק התבונן בה כאילו הוא רואה אותה בפעם הראשונה.

"איציק הוא לא הגבר הלא נכון", אמרה טלי לפתע, מופתעת מהמילים שיצאו ממנה. "זו הילדה הפצועה שבתוכי, שבחרה גבר שיש לו יכולת לגעת בלב הפצע שלה, בתקווה לא מודעת שהוא זה שיצליח לרפא אותו", המשיכה.

"זה משפט של מישהי שלא רוצה רק לשרוד, אלא להתחיל להחלים", אמרתי וחייכתי.

"אז מה נעשה?", איציק שלח לטלי יד.

"בכל פעם שהכאב עולה, עצרו רגע ותשאלו את עצמכם: מה אני באמת פוגש/ת עכשיו? מה זה הכאב שעולה? איזה ריפוי מבקש הכאב הזה של הילד שבי?

כאב, כדי לעבור, ריפוי צריך נראות ומקום. אם תצליחו להישאר נוכחים ברגע הזה, אז תגלו שאתם סוף סוף באמת נפגשים".

כל הפרטים שונו למען שמירה על הפרטיות.

חנה דיין hanna.tipul@gmail.com

לכל הטורים וליצירת קשר, לחצו כאן