כמו מאוורר רב עוצמה שנותק מזרם החשמל. כך הייתי אני

שלהי חורף תש"פ

בחלל האוויר מרחפת תחושה חנוקה וסמיכה. השמועות על מחלה מסתורית המתפשטת ברחבי העולם הולכות וצוברות תאוצה. חשש ופחד מזדחלים אל הלבבות, ומסכות כחלחלות נעטות על פניהם של הבריות.

הנחיות שונות ומשונות מוטלות על הציבור. סגרים, בידודים ובדיקות הם רק חלק מן המושגים החדשים המתלווים למציאות המפחידה, האפוקליפטית – מגפת הקורונה.

העתיד, כמו ההווה, לוט בערפל. חוסר ודאות מוחלט אופף את כל העולם, כמו עשן שחור עב ומחניק. תוהו ובהו מוחלט.

אולי תתפלאו לשמוע, אבל בעבורי הייתה זו תקופה טובה ומרעננת, ועם קצת תעוזה, הייתי אומר אפילו משמחת.

וזאת למה?

ובכן, ההווה שלי אכן היה מושלם. מסגרת ישיבתית חמימה ועוטפת מלווה אותי מזה כשנה וחצי ברציפות; אוריאל, החבר הנאמן, תומך בי במסירות נדירה; והרכב החדש מקל עלי את קשיי ההתניידות.

אך בכל הנוגע לעתיד, שרר בי חוסר אונים מושלם. מחשבות טורדניות התעקשו להתגנב מידי פעם לירכתי מוחי, ולנקר בו כיתושו של טיטוס, בשאלות וחששות שלא היה לי עבורם מענה.

אני כבר בן 25, בחור מבוגר לכל הדעות. ואני לא טיפש. אני יודע שהמצב הזה לא יימשך לנצח, יום אחד בעז"ה גם אוריאל יתחתן. ומה אז, איך אסתדר?!

ובכלל, מה יהיה איתי? מהי התחנה הבאה בדרכי הפתלתלה? שאלות משאלות שונות, שהצד השווה שבהן הוא, שאין לי אף קצה קצהו של מושג לגבי העתיד שלי.

האפשרות היחידה להתמודד עם שאלות ומחשבות מן הסוג הזה, הייתה לעבוד לסגל את מידת הביטחון המוחלט בה'. לעצום עיניים ולב, כמו תינוק המתרפק על אימו בשלווה מוחלטת, בוטח בה שתדאג לכל צרכיו.

זה קשה. זה לא קורה ביום אחד, גם לא ביומיים. אך העמל משתלם. ככל שהשריר הזה מתחזק בנפש, כך פוחתת תדירותן ועוצמתן של הדאגות והספיקות, כשבמקומן משתררים להם, רוגע, תקווה וביטחון.

אך זהו מאבק תמידי. שכן, העולם סביבי ממשיך לנוע על מאתים וחמישים קמ"ש בדרכו אל יעדים והישגים שונים, ורק אני תקוע לי אי שם מאחור, שורה בחוסר וודאות מוחלט.

וכעת, לפתע, כל העולם כולו הצטרף אלי.

אני כבר לא בודד בים הבלבול הזועף והמפחיד. פתאום כולם מצטופפים יחד איתי בסירה קטנטנה ושברירית, מנסים להסתגל למציאות הבלתי מוכרת, שפלשה באחת אל עולמם.

מנייני חצרות-מרפסות-גגות מפציעים מכל עבר. הרחובות שוממים וריקים, כאילו הודיע אי מי על אריה מורעב המשוטט בהם. פה ושם מתגנבת לה דמות זריזה עטויית מסיכה, כששקיות עמוסות מוצרים חיוניים אחוזות בידיה העטויות כפפות.

תחושה חגיגית אפפה אותי. אחוות גורל עטפה את נפשי בחיבוק מלטף. פתאום כולם מבינים מה אני עובר.

החשש מהבלתי נודע, ההתכנסות וההסתגרות בבית פנימה וקצב החיים שהואט באחת, מתייצב על מקצב שליו ורגוע – כל אלה הלמו את מצבי העדכני ואת תחושתי הפנימית, משרים בי עליזות רעננה ושמחה שקטה, שהיו כה חסרות לי עד עתה.

הד לתחושתי יכולתי לשמוע מהרמקולים האדירים שהוצבו על "משאיות-השמחה" שסבבו ברחובות העיר, מנגנים בעוז את להיט התקופה – "כי טוב ה' – דער אייבישטער איז גוט".

*

אך כמו כל מסיבה, גם החגיגה הזאת באה לסיומה.

אט אט החלו החיים חוזרים למסלולם. בתי הכנסיות נפתחו מחדש, מתמלאים בקול תורה ותפילה. הרחובות שבו לשקוק חיים. בחנויות זרמה תנועה רבה של קונים, כשעל פניהם מבט משתאה, מתקשים לעכל את המציאות המפתיעה שבה ניתן להסתובב בחופשיות מחוץ לד' אמותיו של הבית.

מוסדות הלימוד אף הם לא בוששו מלחזור, כשמידי יום עוד אחד מאחי ואחיותי הודיע בשמחה על חזרה ללימודים.

ושוב נותרתי מאחור.

הישיבה הנחמדה שבה למדתי, נסגרה באופן סופי. היא לא שרדה את תלאות התקופה. ואני – בבית.

בתקופה הראשונה עוד תרתי את הארץ לאורכה ולרוחבה, מחפש מקום שיענה על התנאים המיוחדים שלי, אך עמוק בפנים התמקמה בי הבנה שקטה – מה שהיה לא יהיה.

אתם בוודאי שואלים מדוע, ובכן אסביר.

דמיינו מאוורר רב עוצמה, שניתקו באחת את חיבורו לחשמל. ברגעים הראשונים לא ניכר שום שינוי בפעולתו, המאוורר ממשיך להסתובב ברעש, מפזר אוויר קריר לכל עבר, אך ככל שחולף הזמן פעילותו הולכת ונחלשת, עד שהוא עוצר לחלוטין מהקפותיו.

בדיוק כמו אותו מאוורר, הייתי אני.

עד היום, הגוף החלש-חזק שלי עבד ללא לאות, מאמץ את שארית כוחותיו להמשיך במרוץ החיים הנורמלי. שרירי הרגליים, שהלכו והתקשו מיום ליום, עלו וירדו מדרגות רבות בחירוק שיניים ובמסירות נפש.

למתבונן מן הצד, תפקדתי כמעט כמו בחור רגיל. אך זו הייתה רק אשליה.

למרות כללי ההבראה החדשים שקיבלתי על עצמי, עדיין היה המאמץ הפיזי והמנטלי להתאים את עצמי למסגרת ישיבתית, קשה ומפרך מדי.

על כן, כל זמן שהייתי ברצף אחד של למידה ועשייה, פעל עלי כוח האינרציה, הַהֶתְּמֵד, להמשיך ולתפקד כבחור מן השורה, זאת על אף שהמנוע הפנימי כבר כבה מזמן.

אולם לאחר האיפוס המוחלט שאותו עברתי יחד עם כל עם ישראל בתקופת סגרי הקורונה, שוב לא מצאתי כוח בנפשי להמשיך ולהיאבק בגופי העייף, ולנסות לכפות עליו מסגרת שאינה תואמת את מצבו העכשווי.

בעקבות כך הלכה וחלחלה בי ההבנה כי ככל הנראה תמה תקופת שהותי בהיכלי הישיבות, ומעתה ואילך עומד אני בפני שטייגען מסוג אחר – עבודת ה' בתוך מסגרת ביתית חמימה, בחדר הממ"ד שלי, הצנוע והקט.

*

אני, שמעולם לא פספסתי תפילה בציבור, אלא אם כן הייתי מרותק למיטה מחמת שפעת חריפה או מחלה אחרת, נכנסתי כעת לשגרה יומיומית של תפילות ביחידות בין כותלי חדרי, ללא קדיש וקדושה, בלי חזרת הש"ץ והמולת תפילה שגרתית, כשמנגינת הרקע היחידה שמלווה את תפילתי היא רעשו המונוטוני של המזגן.

במקום לשבת בין ספסלי הישיבה עמוסי הלומדים, העוסקים בקול רעש גדול בהוויות אביי ורבא, ממלאים את חלל האוויר בניחוח דחוס של קדושה, עברתי לשבת בין המיטה לארון הבגדים, מזמזם לי דפי גמרא בקול ניגון חרישי.

חוויה רוחנית מסוג אחר לחלוטין, שונה כל כך מכל מה שהורגלתי אליו עד כה.

*

על מנת להבין את מהותה של חוויה זו, בואו ונצלול פנימה.

היה זה באחת השנים האחרונות, כשלראשונה בחיי חגגתי את חג שמיני עצרת ושמחת תורה בבית – ללא מנין, ללא ספר תורה וללא הקפות.

בשעות הראשונות אפף אותי תסכול כבד וצער עמוק. תחושה יום-חולית עגמומית שררה עלי, איך יתכן לחגוג את שמחת-תורה בלי לפזז ולכרכר לפני ספר התורה?! איך אפשר לשמוח בלי לספוג בבית הכנסת את ניחוחות החג?!

ואז, פתע, האיר לי ה' יתברך הבנה נפלאה ועמוקה, תובנה בהירה שמילאה אותי בשמחה אין קץ.

הנה מה שכתבתי לעצמי לאחר אותה חוויה מופלאה: בכל אחד מן המועדים אותם נתן לנו ה' ישנם שני חלקים. החלק האחד הוא מהותו הפנימית של היום – זמן חרותנו בפסח, זמן שמחתנו בסוכות וכדומה; והחלק השני הוא קיום מצוות היום – ארבעת המינים וסוכה בחג הסוכות, מצות בפסח, שופר בר"ה ועוד. גם בחגים מדרבנן נצטווינו בהדלקת נרות בחנוכה, ובקריאת המגילה בפורים.

הצינורות שדרכם אנו מתחברים בדרך כלל אל הארת היום, הם המצוות הייחודיות לכל מועד ומועד, כשבאמצעות קיומם המעשי שורה בקרבנו אורו הפנימי של החג.

אלא שאליה וקוץ בה. פעמים רבות אנו מתאמצים וטורחים סביב מצוות החג, ובאופן טבעי אנו שוכחים וזונחים את החיבור אל מהותו הפנימית, את החיבור והשייכות עם "א-ל מוציאם ממצרים" בפסח, או עם "ושמחתם לפני ה' אלוקיכם" בסוכות, וכיוצא בזה בשאר המועדים.

אולם לעיתים הקב"ה שם את האדם במצב מורכב, מצב שבו הוא אינו יכול לקיים את מצוות היום המעשיות. דווקא אז יש לו הזדמנות מיוחדת ונדירה, להתחבר באופן ישיר אל שורשו ועצמותו של היום, בלי כל כלים ולבושים. לחוות בשלמות את מהותו של החג, ולקבל בצורה בלתי אמצעית את שפע ברכת המועד.

אנחנו כמובן לא שואפים לעמוד בניסיון שכזה. אך כשכבר באה ההתמודדות לפתחנו, עלינו לדעת על האוצר הכביר הגנוז בה, ולנצל אותו.

החג שהכי מאפיין את ההרגש המרומם הזה, לדעתי, הוא חג שמיני עצרת. זהו חג שאין בו שום מצווה או קיום מעשי (שמחת תורה הצטרפה למועד זה בזמן מאוחר יותר), וכל מהותו היא – "בבקשה מכם, עכבו עמי יום אחד, שקשה עלי פרידתכם", כלשון חז"ל במדרש. כלומר, חיבור ושהות בצילו של ה', ללא כל מצוות מעשיות.

אני חושב כי נקודה זאת אינה שייכת דווקא לחגים ולמועדים. יש לה שייכות עם ערכים נוספים רבים ביהדות.

לדוגמא, כיהודים שומרי תורה ומצוות אנחנו מתפללים בדרך כלל במניין בבית הכנסת, כשסביבנו מסגרת קבועה של תפילה. אך עלינו לשים לב שהמסגרת הזאת, על כל המעלות הנפלאות והעצומות שבה, לא תשכיח מאתנו את החיבור לתפילה בעצמה, לנקודה הטבעית והפשוטה של העמידה לפני המלך, וכבן המתחטא לאביו.

גם כאן, אם כבר נקלענו למצב בו אנו אנוסים מלהתפלל במסגרת הזאת, עלינו לזכור שיש לנו כרגע הזדמנות נדירה להתייחד ולהתחבר בצורה קלה וטבעית יותר אל הנקודה הפנימית שבתפילה. ע"כ.

*

אחתום בנקודה עמוקה מעט, המשלימה את התובנה המרטיטה שלמדנו.

מובא בספרים הקדושים שכל תרי"ג המצוות שבהן נצטווינו, הינן לבושים שדרכם אנו מתחברים לרצונו יתברך, כשעל פי רוב זוהי העבודה המוטלת עלינו. אך יש עולם גבוה יותר, והוא החיבור אל הרצון בעצמו, ללא לבושים.

כאשר הקב"ה מעמיד את האדם בסיטואציה שבה הוא אינו יכול לקיים מצווה פלונית או להקפיד על הלכה פלמונית, נדמה לנו בהשקפה ראשונה שהאדם מפסיד בכך משהו יקר, ואכן, יש בכך אמת. אבל אם נעמיק, נגלה שזו הזדמנות מיוחדת במינה להידבק ולהתחבר כביכול לרצונו יתברך בעצמו, ללא כל לבוש או כלי.

עצם הקבלה וההשלמה עם הנתונים שאותם זימן לי ה', הינם הדבקות הגדולה ביותר בעצמות הרצון האלוקי.

לשם המחשה, דמיינו לעצמכם יהודי עובד ה', המוצא את עצמו בעיצומו של ראש השנה, מרותק למיטת אשפוז בבית החולים.

רוחו משתוקקת להימצא בבית הכנסת בינות לספסלי התפילה, לשמוע את קול השופר, להתרפק בערגה על המנגינות המרטיטות, לחוש את אווירת חרדת הדין האופפת את כולם. אך גופו מוטל לו בין מכשירים רפואיים שונים הפולטים צפצופים מונוטוניים, כשסביבו אווירה יום-חולית זרה ומנוכרת. תחושה קשה מנשוא.

ואז לוחש לו הקב"ה בחמלה: בני היקר, אם רק הייתי פוקח את עיניך, היית רואה כיצד בכל הנתונים שסביבך, כן! במיטת האשפוז, בצינור האינפוזיה, באווירה המנוכרת, דווקא שם נמצא הרצון שלי בעצמו. דווקא ההכנעה שלך למציאות אותה זימנתי לך, היא המלכויות-זיכרונות-שופרות הנעלים ביותר.

לא אכחד, זהו ניסיון קשה. דווקא החיבור הישיר אל עצם הרצון, נתפס פעמים רבות כמשעמם וחסר תכלית, משום שאין לנו בו תפיסה מעשית, כפי שיש לנו בקיום המצוות הרגיל. אבל עם קצת מודעות, נוכל להפוך את הזמנים החשוכים הללו מהפסד  והחמצה – למציאה יקרת ערך.

"פתח להם נועם ורצון, לפתוח שערי רצונך".