"הוא לא האיש שמכאיב לך – הוא האיש שדרכו את מגלה מה זקוק אצלך לריפוי"

"זה תמיד אותו הדבר איתו, אני מרגישה שהוא לא באמת רואה אותי", נאנחה יעל וגלגלה עיניים.

"למה את מתכוונת?", שאלתי.

"אני פותחת את הלב, מדברת, משתפת, והוא… שותק, נעלם, נסגר…". ענתה.

"אני לא נעלם, פשוט לא יודע איך להגיב, כי כל דבר שאני אומר רק מכעיס אותך יותר", תיקן אותה יואב.

"אתם מצליחים לזהות את הדפוס הזה שחוזר על עצמו? בואו רגע תנסו לזהות אותו עוד מלפני הקשר הזוגי. מתי הרגשתם את זה בעבר? עוד אפילו כשהייתם קטנים", שאלתי ברכות.

"בטח מזהה, אני זו שתמיד נלחמת על הקשר, ממש כמו ילדה קטנה שמתחננת לאהבה. ואז יואב מתרחק, וזה שובר אותי. זה ממש מזכיר לי את אבא שלי. הוא גם היה שותק, בורח, נעלם כשהייתי ממש זקוקה לו", אמרה בעצב ודמעות זלגו על לחייה.

"ואני מרגיש שאני לא מספיק טוב ליעל. לא משנה מה אני עושה עבורה, זה אף פעם לא מספיק. ממש כמו הקשר שהיה לי עם אמא שלי. תמיד ניסיתי להצחיק אותה, להיות תלמיד טוב, ילד טוב, רק שהיא תהיה מרוצה, וכל הזמן קיבלתי את התחושה שאני מפריע לה".

"יעל, את בעצם לא רק פונה ליואב", אמרתי ליעל.

"למי עוד?", שאלה יעל.

"את פונה מתוך פצע עמוק של ילדה שלא הרגישו אותה. בכל פעם שיואב שותק, את בכלל לא שומעת את השתיקות שלו, אלא את השתיקות של אבא שלך. הכאב הזה חי בתוכך כאילו הוא קורה ממש עכשיו", הסברתי.

יעל הנהנה, ודמעות נקוו בעיניה.

"ויואב, בכל פעם שיעל מאוכזבת ממך ופגועה, אתה לא פוגש את הפגיעה והאכזבה שלה, אלא אתה פוגש את הילד הזה שחווה שהוא אף פעם לא מספיק טוב עבור אמא שלו. הקשר שלכם לא יצר את הכאב הזה, אלא הפך למראה שתלויה מול כל אחד מכם, ומראה את הפצע שלא קיבל מענה".

"כשאני מאשימה את יואב, אני בעצם ממשיכה להכאיב לילדה שבי שלא זכתה למענה, אני ממשיכה לגרד את הפצע במקום לאפשר לו להתרפא", אמרה יעל.

"כל ריב שמתרחש בינכם הוא הזמנה, הוא לא אויב. הוא שער לגילוי וריפוי. אם תבחרו לעצור רגע ולזהות את הרגש שחוזר על עצמו – אכזבה, דחייה, כעס…".

"איך אני יכולה לגלות את זה?", שאלה פתאום יעל.

"תוכלי לשאול את עצמך: מתי הרגשתי את ההרגשה הזו לפני הקשר הזוגי? מול מי? באיזה הקשר? תוכלו לגלות שהכאב הזה לא התחיל כאן, אבל הוא יכול להסתיים כאן, אם רק תסכימו להקשיב ולרפא אותו יחד", סיכמתי.

"אז לפי מה שאני מבינה, יואב הוא לא האיש שמכאיב לי, אלא הוא האיש שדרכו אני מגלה מה עוד כואב לי ומה עוד זקוק לריפוי?", אמרה יעל.

"בדיוק", עניתי לה.

"ומה אני צריך לעשות על מנת שזה יקרה? כי אני מרגיש חסר אונים, ובאמת לא יודע מה לעשות", שאל יואב.

"פשוט להישאר. לא לברוח. לא לנסות לתקן. לא לנסות להרגיע. רק להיות שם, לתת מקום לילדה הכואבת שלה, בלי להיבהל ובלי להילחם".

"ומה אני אמור לעשות עם התחושה הקשה הזאת? שאני אף פעם לא מספיק עבורה?", שאל יואב.

"אתה צריך להגיד לעצמך – זה הילד הקטן שבי מהעבר שזועק, זה לא אני היום. אני גבר, בן זוג, שבוחר להישאר ולעמוד גם מול כאב".

"וזה מרפא?", שאל יואב.

"זה משנה את כל המערכת ביניכם, כי פתאום היא כבר לא לבד. היא לא לבד בכאב שלה, ואתה לא לבד בתחושת הכישלון שלך. אתם נוכחים אחד לשני, בלי לנסות לצאת ולברוח מזה, פשוט מסכימים להיות ביחד".

"זה יגרום לנו להפסיק לריב?", שאל יואב.

"זה יגרום לכם לפגוש את הפצעים, ואז יתחיל הריפוי האמיתי. הריפוי האמיתי מתחיל כשאני מתמקמת אחרת מול עצמי, מול הכאב שבי. אז פתאום הקשר הוא כבר לא זירת מלחמה, אלא מקום שבו אני לומדת להחזיק כאב ישן, ולרפא אותו באהבה חדשה".

כל הפרטים שונו למען שמירה על הפרטיות.

חנה דיין hanna.tipul@gmail.com

לכל הטורים וליצירת קשר, לחצו כאן