סיון רהב מאיר: ההבדל בינינו לבין האויבים שלנו

התמונה הזו עם אגם ומירב ברגר צולמה במוצאי השבת שעברה. כל כך הרבה שבתות וחגים נערכו עם ארגון "קשר יהודי" למען אגם, עם בני משפחתה, כשהיא הייתה בשבי בעזה. והשבת, ברוך השם, שבת של הודיה, ביחד איתה. ומה לא צולם, והתרחש במהלך השבת?

השיחה של אגם בשבת בצהריים עם מאות בוגרי מכינות קדם צבאיות. היא ובני המשפחה ענו לשאלות, ואגם סיפרה מה נתן לה כוח: האמונה. "היה לי ברור שיש משמעות במה שקורה לי. ידעתי כל הזמן שאלוקים איתי, ושיש לי תפקיד".

הטיש בליל שבת בחסידות "תולדות אהרון" במאה שערים. האדמו"ר קרא לשלומי ברגר, אבא של אגם, והזמין אותו אליו אל הבמה, לשיחה ולברכה, לעיני מאות חסידים נרגשים. במקביל, אגם ומירב התקבלו בהתלהבות בעזרת הנשים, והיחס ריגש את אגם במיוחד. "לא דמיינתי שאתן יודעות עלי, מתפללות עלי".

מדהים לראות כמה אנשים ניגשים אל אגם ובמקום "שלום", במקום להציג את עצמם, פשוט אומרים את המילים מספר תהילים שכל כך מזוהות איתה - "דֶּרֶךְ אֱמוּנָה בָחָרְתִּי". ואז הם מספרים איך המשפט הזה חיזק אותם, נכנס לחיים שלהם, ומלווה אותם באתגרים שלהם.

המאבטח בכניסה למלון הירושלמי אמר לה שהוא חיכה כל השבת כדי לצלם איתה סלפי. אגם ענתה בחיוך: "אה, חיכית בקטנה. אנשים חיכו לי 482 יום"....

ובהבדלה המוזיקלית, בצאת השבת, כל קהילת "קשר יהודי" - חרדים וחילונים שלומדים ביחד תורה, יהודים מכל הסוגים מכל רחבי הארץ, יחד עם קהילת שורדי הנובה, בוגרי מכינות וכמובן משפחת ברגר - עצמו כולם עיניים בתפילת "אחינו כל בית ישראל". תפילה על החטופים, על החיילים, על הפצועים, המפונים, על כל עם ישראל.

כל זה לא צולם, אבל אלה רגעים של נצח. נראה לי שהם יכולים לתת כוח והשראה לכולנו. שבוע טוב, מלא בבשורות טובות.

פרטיות זו ברכה

מכירים את השאלה הפילוסופית "אם עץ נופל ביער ואף אחד לא שמע, האם הוא באמת השמיע צליל?". היום צריך לשאול: "אם שתי חברות הלכו יחד לקניון ולא העלו משם תמונה, האם הן באמת הלכו?". כלומר, אם משהו לא פורסם, לא הועלה, לא תויג – זה נחשב שהוא אכן התרחש?

אנחנו חיים במציאות מתועדת, מוחצנת, ובפרשת השבוע הזכירו לנו לחפש את ברכת הפרטיות. בלעם מתבקש לקלל את עם ישראל, אבל כשהוא מתבונן על העם הוא פשוט מתפעל ואומר: "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב, מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל".

רש"י מסביר ממה בלעם התרשם כל כך: "ראה פתחיהם - שאינם מכוונים זה מול זה". כלומר, כל אוהל נפתח לכיוון אחר, כך שאף אחד לא יכול להציץ לאוהל של חברו.

בלעם הגיע מתרבות חסרת גבולות, ופתאום הוא ראה פרטיות, אינטימיות, מרחב אישי מקודש שניתן לכל אדם ולכל משפחה. זו ברכה שמלווה את עם ישראל אלפי שנים, והיא אתגר גדול במיוחד היום.

בשבוע שבו אנחנו מתברכים בפרשה בברכת הפרטיות, אנחנו מוזמנים לחשוב: יש כל כך הרבה כפתורי "פרסם" ו"שתף", אבל איפה אנחנו יכולים ללחוץ על כפתור "אל תשתף" ולשמור דברים לעצמנו? איזה תכנים ורגשות וחוויות לא שייכים לכולם, אלא נשארים שלנו בלבד? איך אנחנו שומרים גם על פנימיות, בעידן של חיצוניות? כדי שגם אנחנו נתברך בברכה הכתובה בתורה "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב, מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל".

לזכרם – ההבדל בין אויבינו לבינינו

חמישה לוחמים נהרגו בתקרית של גדוד "נצח יהודה" בעזה, והדברים הבאים מוקדשים לעילוי נשמתם. נדמה שהנקודה הזו בפרשת השבוע היא בדיוק ההבדל בינינו לבין אויבינו: בלק מלך מואב פונה אל הנביא בלעם ומבקש ממנו לקלל את עם ישראל שעומד להיכנס לארץ.

שימו לב: בלק לא מבקש לברך את עצמו ואת עמו, אלא לקלל אותנו. הוא לא מבקש בנייה אלא הרס. לא רוצה לקדם את בני עמו, אלא לחבל ולפגוע בעם ישראל. האויבים שלנו הם כאלה עד היום – הם לא רוצים לפתח לטובה את עצמם ואת עמם, אלא קודם כל לפגוע בנו. לא אכפת להם אם גם הם בעצמם נפגעים תוך כדי, העיקר להרוס, להשמיד, להרוג את עם ישראל. כמה עצוב, כמה מוכר.

אבל חשוב לשים לב: התוכנית הזאת של בלק לא מתממשת בסוף. בלעם פשוט לא מצליח לקלל, אלוקים לא נותן לו. רק ברכות יוצאות מפיו. הוא מברך את עם ישראל במשפטים שהופכים לנצחיים: "הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם", "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב" ועוד ועוד.

ובניגוד לתפיסה הרצחנית של האויבים שלנו – הפרשה מבשרת שהעם שלנו פועל אחרת. הוא יהפוך לברכה לכל העמים, לבשורה לעולם כולו. זה אכן מאפיין אותנו עד היום - אנחנו מקדשים את החיים, מפיצים אור, מתקנים את המציאות.

בתפילה לנחמה. בתפילה שהאור אכן ינצח את החושך, ושהברכות מהפרשה יתקיימו באופן מלא.

לזכרם.

מה תפקידנו בתוך כל זה?

מה אלוקים רוצה ממני? מה התפקיד שלי בעולם הגדול הזה, עם כל האתגרים והטלטלות האישיים והלאומיים?

בשבת האחרונה, אחרי קריאת הפרשה, קראנו הפטרה עם דבריו של הנביא מיכה, ושם מופיע הפסוק הבא:"הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה׳ דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ". איזו פתיחה עוצמתית. הנביא אומר לנו שהוא יגיד לנו מה טוב ומה אלוקים רוצה מכל אחד ואחת. והנה התשובה: "כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד, וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹקיךָ".

לעשות משפט, לנהוג בצדק ובהגינות, להרבות בעשיית חסד, וגם לעשות את כל הדברים הטובים הנכונים שאנחנו עושים, בהצנע לכת עם אלוקיך. לא ברעש ובהחצנה, אלא בפנימיות, בצניעות, בענווה.

המילים האלה, שנאמרות בלשון יחיד, בפנייה אישית, נותנות לכל אחד מאיתנו קריאת כיוון. בימים של קיץ וחופש גדול ויולי-אוגוסט, ולקראת תקופת "בין המצרים" שמתחילה היום, בצום י"ז בתמוז – יש פה תזכורת. תמיד יש לכל אחד מה לעשות, והתפקיד האישי והפרטי שלנו הוא חשוב ויקר.