איך חיים עם בעל שהוא פרנואיד?

בעלי פרנואיד. איך אני יכולה לחיות אתו? הוא כל הזמן מפחד וחושש.

פרנויה היא מצב של חשדנות יתר, פחדים לא רציונליים ותחושת רדיפה – לפעמים כלפי אנשים מסוימים, לפעמים כללית.

האדם הפרנואיד חושש באופן עמוק שיפגעו בו – רגשית, נפשית או חברתית. הפרנואיד חווה את העולם כמקום מסוכן, מאיים, שצריך להיזהר ממנו. הוא אומר לעצמו: "אם אני אהיה רגוע – אני אפול. אם אני אסמוך – אני אפגע. אם אני אתן אמון – אני אאבד שליטה".

זה לא מתוך רוע – אלא מתוך כאב עמוק וחוסר ביטחון קיומי. הוא לרוב מפרש את המציאות כמאיימת. הוא חושד אפילו באנשים הקרובים אליו שהם לא ראויים לאמון, שהם יפגעו בו. הוא עשוי לבדוק, לעקוב, לשאול שאלות חודרניות – וזה מתיש.

מה עושים?

האישה לא אמורה "לזרום" עם הפרנויה של הבעל. לא בריא, לא נכון ולא אפשרי שהאישה תוכיח שהיא כל הזמן "בסדר".  שאלות והוכחות מדי פעם, זה מובן והגיוני. באופן קבוע – זה כבר לא צורך, אלא לצערנו מחלה.

הפרנואיד עלול להאשים את אשתו ולפקפק בדברים שהיא עושה, לחפש מה היא מסתירה ולא להאמין לעובדות ברורות, אלא תדיר לחפש את ה"שקר" שהוא עדיין לא גילה.

חשוב לזכור: אין דרך לשכנע אדם פרנואיד כשהוא בתוך התקף הפחד. כל הסבר רק מעורר עוד ספקות.

כאשר הבעל נכנס להתקף, תאמר לו האישה: "אני שומעת שאתה מודאג, אבל אני לא רוצה לנהל את השיחה הזו ואת החיים שלנו דרך מסלול הפחד".

חשוב לשמור על גבולות בצורה עדינה ומכבדת. איזהו מכובד, המכבד את הבריות.

כאשר האישה עסוקה באיך לומר ומה לומר כדי שהוא לא יחשוד (כאשר כמובן היא לא מסתירה כלום), היא חושבת "איך אני אומרת מילה שלא תעורר לו פחדים" – זה שואב את האישה לעולם הפחדים שלו. הוא פרנואיד, והשגרה שלה נפגעת בגלל הבעיה שלו. אין הדדיות, אין קשר, אין שלווה. זה מערער את הזהות של האישה. היא צריכה כל הזמן להוכיח שהיא לא אשמה. סגנון החיים הזה משבש לה את המציאות – היא לומדת לפקפק בעצמה,  היא מתבלבלת וכבר לא מבדילה בין מציאות לפרשנות, בין פחד הגיוני לבין פחד שמשבית את החיים.

חשוב שהאישה תזכור: לא כל מה שהבעל מרגיש – הוא המציאות.

האישה צריכה לומר לעצמה: אני אשמח לדבר אתו – בתנאי שאין התקפה שלו ואין הצטדקות שלי.

ואהבת לרעך כמוך. האדם צריך לאהוב את הזולת כמו שהוא אוהב את עצמו. הנחת היסוד היא שהאדם אוהב את עצמו, והוא גם אוהב את הזולת. אבל קודם כל הוא אוהב את עצמו. האישה לא תוכל להעניק לבית, אם היא במלחמת קיום. למענו, למען שלום הבית, למען ואהבת לרעך כמוך – אין לשרת את הפחדים של הפרנואיד.

הרמב"ם כותב על יחסים של כבוד והערכה של הבית לאשתו: "ויהיה דיבורו עמה בנחת, ולא יהא עצב ולא רגזן."

אם הבעל אינו עומד בזה – האישה אינה חייבת להיכנע, לא מתוך מרדנות, אלא מתוך כבוד כלפיו. לומר "שיחת הפחדים היא לא בשבילי, אשמח לדבר בפעם אחרת, ממקום רגוע ושליו", ולזכור – זו לא רק הטובה שלה, זו גם הטובה שלו. זה לא רק לכבודה, זה גם לכבודו.