הבריחה מאתיופיה: כך חולצה קהילת "ביתא ישראל" בפחות מ-36 שעות

במשך אלפי שנים התקיימה באזור חבש שבאתיופיה קהילה גדולה, שכינתה את עצמה בשם "ביתא ישראל", ובתרגום לעברית – "בית ישראל".

עשרות אלפי אנשים השתייכו לקהילה זו. חברי הקהילה הקפידו בתוקף על אמונה בא-ל אחד, בלא שום שיתוף אחר, וכינו את אמונתם בשם אמונת ישראל.

כמו כן, הם הקפידו על הלכות ומנהגים יהודיים רבים, ביניהם הלכות טהרה, הלכות כשרות כגון שחיטה וכדו', הלכות נישואין וגירושין, איסור עשיית צלמים, גם של מנהיגי הקהילה, ועוד מנהגים נוספים.

כתבי הקודש שלהם לא היו כתובים בלשון הקודש, אלא בשפתם – שפת הגֶעז. היו להם גם כהנים ונזירים שהנהיגו את הקהילה, אך לא היו להם הלכות בכתב. כל ההלכות שהיו להם היו תורה שבעל פה, שנמסרת מדור לדור אצל מנהיגי הקהילה.

בתקופות מסוימות היה לקהילה שלטון עצמאי, ובתקופות אחרות הם נכבשו על ידי החבשים או האתיופים.

סוגיית מקורה של הקהילה איננו ברור. חברי הקהילה מייחסים את עצמם כממשיכיו של שלמה המלך, וטוענים שהם נמצאים באזור מתקופת שלטונו של שלמה המלך. אחרים דווקא מייחסים אותם לעשרת השבטים, בני ממלכת ישראל שהוגלו על ידי סנחריב, על פי סיפורו של אלדד הדני שהופיע בתקופת הראשונים, וסיפר שהוא מבני שבט דן שיש להם ממלכה עצמאית באתיופיה.

מאז ומעולם הייתה שאיפתם העזה לזכות לעלות לציון, דבר שאינו תואם את הייחוס שלהם לבני עשרת השבטים, שכפרו בממלכת יהודה ובבחירת ירושלים.

כה רבה הייתה שאיפתם לעלות לירושלים, עד שבשנת 1862, בימי הקיסר תודרוס השני, קבע הכהן שלהם, אבא מהרי, כי הגיעה שעת הגאולה, והוא החל להוביל ניסיון עלייה המוני לירושלים.

עדת המאמינים שהוביל מהרי הגיעה לנהר תכזה שבתיגראי, כאשר מפלס המים היה גבוה מאוד. לאחר שלושה ימי המתנה על גדת הנהר נטה מהרי את מטהו על הנהר, בהשראת חציית ים סוף ונהר הירדן בימי יציאת מצרים. כאשר המים מיאנו להיבקע, הוליך מהרי את העם לתוך הנהר השוצף, מתוך אמונה כי חובה עליהם להגיע לירושלים. אלפים טבעו בניסיון העלייה הכושל, שגרם למפח נפש גדול בקהילה.

למרות חוסר הבהירות בקשר למוצאם, החליטה מדינת ישראל בסוף שנות השבעים להחיל את חוק השבות על חברי קהילת ביתא ישראל.

בעקבות זאת, הוברחו במהלך שנות השמונים עשרות אלפי יהודים מאתיופיה לסודאן, שם הם נאספו בהרים במחנות פליטים, ומהמחנות הגיעו לארץ במטוסים, ובחלק מהמקרים אף באוניות.

תנאי הבריחה מאתיופיה היו קשים מאוד, והתנאים במחנות שבסודאן היו קשים אפילו יותר. כמה אלפים מחברי הקהילה מצאו את מותם במחנות הפליטים, בזמן ההמתנה להטסתם לארץ הקודש.

בתחילת שנות התשעים התהדקו הקשרים בין מדינת ישראל לשלטון האתיופי. בתוך אתיופיה החלו לפעול ארגונים מורדים, והממשלה הייתה זקוקה מאוד לנשק. מדינת ישראל הציעה להם את הנשק שהם היו זקוקים לו, בתמורה לשחרורם של חברי קהילת ביתא ישראל.

ארגונים אמריקאים למען יהודי אתיופיה פתחו במבצע, שתכליתו הייתה לרכז את חברי הקהילה המפוזרים בכפרים רבים אל עיר הבירה אדיס אבבה, כדי לאפשר את העברתם הישירה לישראל.

גם במחנות אלו סבלו הפליטים מאוד. שירותי הרפואה בעיר לא פעלו, ורופאים ישראלים נאלצו להכשיר חלק מחברי הקהילה לשמש כרופאים. כמו כן נערך מבצע ענק לחסן את הפליטים, כדי למנוע את התפשטותן של מחלות רבות.

באמצע שנת 1991 עמד מנגיסטו היילה מריאם, שליט אתיופיה, בפני סכנה גדולה. ארגון המורדים "האיחדג" הצליח להשתלט על שטחים נרחבים במדינה, והוא עמד לכבוש את עיר הבירה אדיס אבבה.

מדינת ישראל ניצלה את המצב, והציעה לו 35 מיליון דולר ומקלט מדיני בארצות הברית, בתמורה לשחרורם של חברי הקהילה.

במקביל הגיעו להסכם גם עם מנהיג תנועת המורדים, שהמורדים ינצרו את נשקם במשך 36 שעות. במהלך זמן זה תחלץ מדינת ישראל את כל הפליטים שהיו באדיס אבבה, ואחר כך תימסר העיר לידי המורדים.

מדינת ישראל שלחה למקום 18 מטוסי הרקולס ו-23 מטוסי נוסעים של חברת אל על. כדי להגיע לקיבולת מקסימלית של המטוסים, הוסרו בחלק ממטוסי הנוסעים המושבים, כך שהנוסעים יוכלו לשבת בצפיפות בכל תא הנוסעים.

במאמץ מרבי הצליחו המטוסים לחלץ כ-15,000 איש בפחות מ-36 שעות. במהלך המבצע נשבר שיא של כל הזמנים, כאשר במטוס אחד הוטסו יותר מ-1,000 נוסעים בבת אחת.

בארץ התקבלו בני הקהילה בחשדנות, והיו מי שפקפקו ביהדותם.

בתחילה, הרבנות הראשית הצריכה אותם לעבור גיור, אך לאחר זמן הכריע הרב עובדיה יוסף כי הם יהודים, ואין צורך לגיירם. עם זאת, רבנים אחרים טענו שכן יש לגיירם לחומרא. חברי הקהילה נפגעו מכך עמוקות, משום שעל פי דעתם הם יהודים שורשיים ומקוריים לא פחות מאחרים.