בין אשת קרח לאשת און – זה הסיפור שלנו, גם היום

פרשת קרח היא מהסיפורים הכי דרמטיים בתורה. דרמה תנ"כית של גאווה, מרד, בלבול והתהום שנפתחת לפתע מתחת לרגליים – כשהאדמה נבקעת, העננים מכסים את השמים, והאש בולעת את המורדים.

אבל בתוך כל הסערה הזו, בתוך הרעש האדיר, יש רגע כמעט חרישי. רגע שהוא שקט, נשי, ביתי – רגע שמתרחש באוהל קטן, שבו מתרחשת הצלה שקטה, שמצילה חיים שלמים.

און בן פלת מצטרף למרד קרח. הוא לא המנהיג, לא המוביל, אבל הוא שם, נכנס למערבולת של מריבה ואובדן דרך. וכשהמדרש שואל מה עלה בגורלו, התשובה שניתנת היא פשוטה ועמוקה: אשתו הצילה אותו.

היא לא נשאה דרשות, לא הטיפה לו, לא קראה לו לאיזו תכלית רוחנית גבוהה. היא פשוט ראתה. ראתה את התהום שהוא עומד ליפול לתוכה, ראתה את גאוותו העיוורת והכעס שגועש בתוכו. והיא עמדה שם בפרץ, לא בכעס, אלא בחכמה, באומץ שקט.

במקום להרים קול, היא פנתה אליו בעדינות, אך בנחישות: "מה תרוויח מזה? אתה לא תהפוך לנשיא, לא לכהן. זה לא המלחמה שלך". ואז, במעשה פשוט אך עוצמתי, היא חשפה את שערותיה, ישבה בפתח האוהל, לא נתנה לו ללכת, לא נתנה לו להיכנס לעומק המרד.

היא הצילה אותו – בשקט, בבית, באישה אחת קטנה שעומדת כנגד הגאווה שמסכנת את כל הבית.

לעומת זאת, אשתו של קרח גם היא בבית, אבל לבה מלא לעג, מלא עוינות. היא לגלגה על משה רבנו, הסיתה את בעלה למרד, דחפה אותו ללכת על מסלול ההרס. היא הייתה חלק מהסערה, מהסחף, עד שהאדמה פתחה את פיה ובלעה את קורח וכל המורדים.

שתי נשים, שתי גישות, שני בתים – שני עולמות של אנרגיות.

זו לא רק סיפור עתיק מהתנ"ך. זו הזוגיות שלנו היום, במאה ה-21. כל אחד מאיתנו מכיר את המאבקים האלה – כשילדים צועקים, כשלחץ כלכלי מכביד, כששגרה משאירה אותנו ריקים ומותשים. כשאנחנו עומדים מול הפיתוי לגלגל את הכעס, לשרוף את הקשר במקום לתקן אותו.

שם בבית נבחנת הבחירה האמיתית שלנו. לא בזעקה גדולה, אלא בלחישה עדינה. כמו אשת און, שמוצאת את הכוח להילחם בשקט, בעיניים, בחכמה, במקום ליפול למלכודת הגאווה והכעס.

בסדרה שלי בהידברות, "זוגיות במבחן", שכבר נמצאת בעונה השנייה בעקבות הביקוש הרב של הציבור היקר, אני פוגשת שוב ושוב את אותו רגע: רגע קטן של בחירה אמיצה, של הבנה ושיח במקום האשמה והמרד, יכול להפוך צעד קריטי לפני פירוק – להתחלה חדשה, לתיקון אמיתי.

כי כמו אז, גם היום יש בנו קרח, יש בנו און. ישנם רגעי הגאווה, קוצר הראות והכעס. אבל יש גם היכולת לבחור להיות כמו אשת און – לא לוותר על עצמנו, לא להשתתק, אלא להקשיב, לראות באמת, לשאול שאלות מתוך אהבה.

לפעמים כל מה שצריך באמת – זו שיחה אחת. אמיצה, שקטה, בלי להכריע מי צודק, אלא איך אפשר לבנות יחד.

כי הבית שלנו לא נפתח מהתהום. הוא לא נבנה על גאווה או מרד. הוא נבנה על קשר, על אמונה, ועל אהבה שמנצחת את הכל.