המרד הנשכח: ההתקוממות היהודית (שכמעט הצליחה) נגד הביזנטים

ניסיונו המפורסם של בר כוכבא למרוד ברומאים, לכבוש את ארץ ישראל וירושלים ולהקים מחדש את בית המקדש, מוכר לנו היטב. בין 132 ל-135 לספירה הוביל בר כוכבא התקוממות עזה, שכמעט שחררה את העם היהודי משלטון זר. אך האם ידעתם שבשנת 614 לספירה, כ-480 שנים לאחר מכן, פרצו יהודים במרד נגד הביזנטים, כבשו את ירושלים בסיוע האימפריה הסאסאנית, ואף קיוו להתחיל בבניית בית המקדש השלישי? הכירו את הסיפור הנשכח של המרד של בנימין מטבריה נגד הביזנטים, סיפור של אומץ, תקווה ותפנית טרגית.

במאה ה-7 לספירה שלטה האימפריה הביזנטית, יורשתה של רומא, בארץ ישראל ביד קשה. הקיסרות, שהכריזה על הנצרות כדת המדינה, ראתה ביהודים איום דתי ופוליטי, והטילה עליהם דיכוי חמור. חוקים אסרו על יהודים להיכנס לירושלים, פרט ליום תשעה באב, שבו הורשו לבכות על חורבן בית המקדש תחת עינם הפקוחה של שומרים. מיסים כבדים, כמו מס הגולגולת, רוששו קהילות שלמות, ויהודים נאלצו לשלם סכומים גבוהים רק כדי להתקיים. שלטונות ביזנטיים אסרו על לימוד תורה בפרהסיה, לעיתים הרסו בתי כנסת ואף כפו על יהודים להתנצר תחת איומים בעונשים קשים, כולל גירוש או עינויים. חיי היומיום בגליל, שם שגשגו קהילות יהודיות בטבריה, ציפורי ונצרת, הפכו למאבק הישרדות.

בתוך כל הייאוש הזה נשאו היהודים עיניהם אל המזרח-אל האימפריה הסאסאנית. האימפריה הסאסאנית – הפרסית, בהנהגת המלך ח'וסרו השני, ניהלה מלחמה עקובה מדם נגד הביזנטים (602-628 לספירה), וכבשה ערים כמו אנטיוכיה וקיסריה מריטימה. בניגוד לביזנטים, הסאסאנים לא נראו כמי שמבקשים לכפות דת אחת, ויהודים רבים ראו בהם הזדמנות לשחרור. בטבריה, עיר של חכמים וקהילה תוססת, קם בנימין מטבריה, מנהיג עשיר ובעל חזון, שהחל לארגן את העם, להצית תקווה ולגייס תמיכה למרד נועז נגד הדיכוי הביזנטי.

בשנת 614 לספירה, כשהמלחמה בין הביזנטים לססאנים הגיעה לשיא, התקדם הגנרל הסאסאני שהרברז עם צבאו לעבר ארץ ישראל. כרוניקות עתיקות, כמו זו של ההיסטוריון הארמני סבאוס, מספרות כי אלפי לוחמים יהודים – ההערכות מדברות על 20,000 עד 26,000 – הצטרפו לכוחות הסאסאנים. רבים מהם באו מהגליל, מטבריה, מציפורי ומנצרת, מוכנים להילחם על חירותם. בנימין מטבריה, דמות מרכזית ומשפיעה, מילא תפקיד קריטי: הוא גייס לוחמים, תרם מכספו וארגן את ההתקוממות היהודית. הברית עם הסאסאנים לא הייתה טבעית – הפרסים היו זרים, ותרבותם שונה – אך היא נולדה מתוך מטרה משותפת: להפיל את השלטון הביזנטי העוין. לאחר מצור של כ-19 יום, כבשו הכוחות המשותפים את ירושלים בשנת 614. לראשונה מזה מאות שנים שלטו יהודים בעיר הקדושה, ולו לזמן קצר. תקוות משיחיות התעוררו, ורבים האמינו שזהו הצעד הראשון לבניית בית המקדש השלישי, חלום שנראה קרוב מתמיד.

אחר כיבוש ירושלים ב-614, השליטה בעיר עברה לידיים יהודיות, לפחות באופן חלקי. כרוניקות כמו זו של סבאוס מציינות כי מנהיג יהודי, אולי בשם נחמיה בן חושיאל, מונה לשלוט בעיר, ותקוות לחידוש הכהונה ואף בניית בית המקדש התעוררו בקרב העם. אך השמחה הייתה קצרת ימים. עד שנת 617, הסאסאנים שינו את עמדתם, ככל הנראה בלחץ קהילות נוצריות בתחום שלטונם. הם אסרו על יהודים להתיישב בירושלים או לשלוט בה, והחלום התנפץ. הקיסר הביזנטי הרקליוס, שהתאושש במלחמה, הוביל מתקפת נגד וכבש מחדש את ירושלים ב-629. הנקמה ביהודים הייתה קשה: רבים נטבחו, אחרים נאלצו לברוח להרים או למצרים, וקהילות שלמות הוחלשו. המרד, שהצית תקווה עזה, הסתיים בטרגדיה.