כשאת אמא, את זוכה להציץ לתוך עולם מופלא שבו נוצרים בני אדם. את עדה לנס הבריאה הזה (וגם לפעמים, לנשמות שלא עברו לשלב הבא, שהעבירו אותך מסע מסוג אחר...).

העולם הזה נועד ליצורים שלא מפסיקים לגדול ולהתפתח. לכל אחד יש מסע התפתחות משלו; התנאי היחיד הוא להמשיך ללכת, להמשיך להיות בתנועה. להיות כל יום יותר גדול, יותר שלם מיום האתמול. המסע מסתיים כשמפסיקים לצעוד קדימה.

עובר נקרא כך כי המהות שלו היא מעבר: מעבר בין שלבים, מעבר בין עולמות, מעבר מחלום למציאות. אולי בגלל זה, קל לנו יותר להחזיק את תהליך ההתפתחות הממושך שלו, שקורה הרחק מהעין. את ההבנה שאנחנו לא באמת יודעות מיהו ומה קורה איתו בפנים, אבל ברור לנו שנוצר שם משהו מיוחד. משהו שלוקח זמן. תהליך ארוך של הבשלה, שאסור להאיץ אותו או לדלג על שלבים.

גם כשהוא נולד, קל לנו, מבחינה מנטלית, לזכור שהוא לא בשל. להתאים את הציפיות שלנו למה שהגוף חסר הישע שלו מסוגל לעשות. אנחנו לא מצפות מתינוק בן יומו לקום על רגליו ולהתחיל ללכת; ברור לנו שיש לא מעט אבני דרך מוטוריות שהוא יצטרך לרכוש קודם.

ואז יש לנו ילד, ופתאום, מול ילד, משהו בסבלנות התהליכית שלנו נעלם. אנחנו רואות אדם שלם, שמסוגל לדאוג לעצמו, לקשור קשרים, לברוא לעצמו עולם ולתפקד בכוחות עצמו מחוץ לבית - ואנחנו מצפות שגם ההתנהגות שלו תהיה כזו. שהיכולת שלו לנהל סיטואציות, לשלוט על דחפים, להתנהג בצורה מתאימה, להפנים את ערכי החינוך שלנו - יגיעו גם לנקודת השלמה. וכשזה לא קורה, זה מדאיג. זה מרגיז, זה מערער.

הילדים שלנו עוברים תהליך התפתחות אינסופי; שלבים מסוימים ממנו מתחילים רק כשהם בני 6-7. אנחנו רואות ילד, אבל במובנים מסוימים הוא עדיין עובָּר. חלקים מהמוח שלו עושים ממש עכשיו את צעדיהם הראשונים בהתפתחות. כן, בחוץ היא ילדה בת 6, אבל בפנים - היא "עוברית" בשבוע 6. בשונה מההתפתחות הגופנית המרשימה בשלבים הראשונים של הילדות וההתבגרות, אז ההבשלה הפנימית מקבלת ביטוי חיצוני מרגש - תהליך ההבשלה הזה נסתר מהעין ומלווה לא פעם בהתנהגויות מאתגרות, התפרצויות מלאות תסכול והרבה מחשבות של "מה לא בסדר איתו" או "אני כשלון אימהי".

ברגעים האלו, (אחרי ששללת כמובן נקודות שבהן ניתן לטפל, שמעכבות את תהליך ההתפתחות הטבעי התקין) תזכירי לעצמך שהוא עוּבָּר. שהוא עוֹבֵר, בלי שאת רואה ובלי שהוא מרגיש, כל יום,  לשלב הבא. שהוא מתקרב צעד אחר צעד להבשלה שלו. שמאחורי הקלעים, מתחולל כל הזמן תהליך של למידה ודיוק. שההתנהגות שלו נובעת ממוח בוסרי, מוח שצריך עוד קצת זמן לפני שתראי את הפירות.

אנחנו קוראות לו "ילד", בגלל מאורע חד פעמי של לידה. זו מילה שלא נותנת כל כך מקום לתהליך ההתפתחות, העובָּרות, שממשיך עוד הרבה שנים קדימה. אבל אולי, נקרא לו "ילד" ולה "ילדה" כדי להזכיר לעצמנו שהם עדיין באמצע להיוולד.

זו תעלת לידה ארוכה ארוכה, וכל מה שהם צריכים בינתיים זה רחם: אמא שממשיכה להאמין שהם גדלים מבפנים, שצומח שם משהו מיוחד, שנושאת בסבלנות אין קץ את תקופת טרום ההבשלה, שממשיכה ללטף מבחוץ, גם כשהם בועטים חזק מבפנים.

הטור הזה הוא מרחב בטוח ומכיל לחקור בו את כל מה שמטריד אותך בהורות או מול הילדים: הרגעים הקשים, השחיקה והמפלצות שיוצאת ממך כשאת יותר מידי עייפה. במרחב הזה, הרגעים הקשים ביותר הופכים להיות רגעים מדהימים של חיבור והתפתחות. מה תרצי שנחקור כאן בטור הבא? כתבי לי למייל: leah.rbach@gmail.com

לאה אוירבך, מדריכת הורים בגישה היקשרותית התפתחותית. עוסקת בהורות לילדים עם רגישות גבוהה, ויסות, והורות לתאומים.