פרשת במדבר: בין פיקדון לנשיאה, אנחנו לא רק מספר. סופרים אותנו

כל אחד מאיתנו רוצה שיחשיבו אותו, שיכירו בנוכחותו, ובשפה עכשווית יותר – ש"יספרו" אותו.

פרשת "במדבר" עוסקת ברובה בספירה של עם ישראל. הקדוש ברוך הוא מצווה את משה לספור את עם ישראל, ורש"י מביא את דברי המדרש שהספירה נובעת מתוך חיבה: "מִתוֹךְ חִיבָּתָן לְפָנָיו מוֹנֶה אוֹתָם כָּל שָׁעָה" (רש"י במדבר א, א). לקדוש ברוך הוא יש חיבה ואהבה לישראל ולכן הוא מונה אותם שוב ושוב, כמו שאדם סופר ומונה משהו שהוא מייקר ומעריך.

בפרשתנו חוזרות ונשנות שתי מילים מרכזיות בהקשר של הספירה: "פָּקַד" ו"נָשָׂא" – שתיהן שורשים שמהווים את הבסיס למונחי הספירה בפרשה. כך למשל: "שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר א', ב'), "תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם" (א', ג'), ועוד פסוקים רבים הדומים להם.

אך מה שמייחד את המילים הללו הוא שהן נושאות עימן משמעויות נוספות מעבר לספירה: "פָּקַד" מציין גם מינוי לתפקיד או שליחות, ו"נָשָׂא" – מלבד לספור – נושא גם את הרעיון של הרמה, נשיאה והאצלת ערך. מפתיע לגלות שגם המשמעויות העמוקות האלו משתלבות בתוך פסוקי הפרשה עצמה, ומלמדות שספירה איננה רק מִנְיָן – אלא גם מתן מעמד, שליחות, ותחושת רוממות. היכן?

אלוקים אומר למשה: "אַךְ אֶת מַטֵּה לֵוִי לֹא תִפְקֹד וְאֶת רֹאשָׁם לֹא תִשָּׂא בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר א', מ"ט). "אַךְ אֶת מַטֵּה לֵוִי לֹא תִפְקֹד" – אל תספור את שבט לוי. "וְאֶת רֹאשָׁם לֹא תִשָּׂא" – וגם את ראשיהם אל תישא (אל תספור). כלומר, הקדוש ברוך הוא מבקש ממשה להחריג בספירה את שבט לוי ולא לספור אותו יחד עם כלל ישראל. גם בציווי הזה, יש לנו את שתי המילים "תִפְקֹד" ו"תִשָּׂא" בשימוש במשמעות של ספירה.

נתבונן בפסוק הבא: "וְאַתָּה הַפְקֵד אֶת הַלְוִיִּם עַל מִשְׁכַּן הָעֵדוּת" (במדבר א', נ'). המילה "הַפְקֵד", שמקורה בשורש פ-ק-ד, מוכרת לנו כהוראה לספירה, אך כאן המשמעות שונה – לא ספירה, אלא מינוי לתפקיד. כלומר, להפקיד את הלווים כאחראים על המשכן ועל כליו. מיד לאחר מכן נאמר: "הֵמָּה יִשְׂאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן" – הלווים לא רק ממונים, אלא גם נושאים את המשכן. וגם כאן, המילה "יִשְׂאוּ" באה מאותו שורש של נ-ש-א, המשמש לעיתים גם במשמעות של ספירה.

מכאן עולה תובנה מעניינת: התורה עושה שימוש באותם שורשים – פקד ונשא – הן לציון ספירה, והן לתיאור תפקיד והרמה. כך, בפסוק אחד נאמר: "אַךְ אֶת מַטֵּה לֵוִי לֹא תִפְקֹד, וְאֶת רֹאשָׁם לֹא תִשָּׂא בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" – כלומר, אל תספור ואל תרים (כלומר: אל תכניס למִנְיָן הכללי). ובפסוק אחר, אותן מילים ממש מקבלות משמעות של שליחות, אחריות, ונשיאת קדושה: "וְאַתָּה הַפְקֵד… הֵמָּה יִשְׂאוּ…".

נשאלת השאלה: האם יש קשר פנימי בין המשמעויות השונות של פקד ונשא? האם ספירה היא רק מִנְיָן טכני, או שהיא נושאת עִמה גם משמעות של ערך ושליחות?

ייתכן שהתורה רומזת כאן שמי שנספר – נִפְקָד – הוא גם מי שנִפְקָד לתפקיד, ומי ש"נִשָּׂא" – נספר – הוא גם מי שזוכה לנשיאת ראש ולמעמד של שליחות.

נתחיל במילה "נשא" – מילה שנושאת עמה שתי משמעויות מרכזיות: ספירה והרמה.

מעניין לגלות שבכל פעם שפרשתנו משתמשת במילה "נשא" בהקשר של ספירה, היא עושה זאת בלשון "שְׂאוּ אֶת רֹאש בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" – הרימו את ראשם של בני ישראל. הביטוי הזה רומז למשהו עמוק: אם יש צורך "להרים" את ראשיהם, כנראה שקודם לכן הם הביטו למטה – אולי בתחושת שפל, חוסר ערך או אנונימיות.

מה משמעות הספירה הזו, שמרוממת את הראש?

נראה שהתורה מלמדת אותנו שספירה איננה רק פעולה מספרית טכנית. כשאדם נספר – הוא נחשב. הוא זוכה להכרה, לזהות, למשמעות. הספירה איננה רק מִנְיָן – היא הכרזה: אתה שייך. אתה חשוב. אתה נושא ייעוד.

כך, דווקא דרך הספירה – עם שהיה אולי כפוף ומכוּוץ, זוקף את ראשו מחדש. התורה אומרת לו: אתה נספר, ולכן אתה נושא – ואתה נישא.

נעבור כעת למילה "פקד", שגם היא מופיעה בפרשתנו בהקשר של ספירה. אך למילה זו יש גם מובן נוסף, עמוק יותר – היא קשורה גם ל"פיקדון".

מהו פיקדון? זהו חפץ שאני מפקיד בידיך – הוא שייך לי, אך אני מוסר אותו לך לשמירה, מתוך אמון. באותו אופן, כשאדם מתמנה לתפקיד, הוא אינו רק נבחר – הוא הופקד. הוטלה עליו אחריות. הוא נושא פיקדון של שליחות.

מכאן, ייתכן שגם הספירה עצמה היא אקט של הפקדה – כאשר אדם נספר, מוטלת עליו אחריות, נמסר לו תפקיד. הוא כבר לא חלק מאנונימיות כללית – הוא נקרא בשמו ונדרש לתרום את חלקו.

ושוב, אנו פוגשים הקבלה לשונית ורעיונית: כמו שלמילה "נשא" יש משמעות של ספירה וגם של התרוממות, כך גם למילה "פקד" יש משמעות של ספירה וגם של הפקדה, של אחריות.

ובמילים פשוטות: מה יש בספירה שגורם לאדם לחוש משמעות? להרים את ראשו? זו התחושה שהעולם מצפה ממנו. תחושה של אחריות. כשהוא מרגיש שהפקידו בידו מטרה גדולה ממנו. שיש לו שליחות. שהוא לא מיותר – אלא נחוץ.

בסופו של דבר, מה גורם לאדם לקום בבוקר בתחושת ערך? הידיעה שהוא חי עבור משהו שגדול ממנו. כי אם כל מה שיש לי זה אני, ואם מטרת חיי היא רק לשרוד – אז אני חי רק כדי לחיות, וזה לא באמת ממלא. אבל כשאני מרגיש שהופקדתי – שנספרתי, שיש בי צורך – אז אני קם זקוף. נספר. נישא.

הקדוש ברוך הוא ברא עולם נפלא – ובעולם הזה הוא בחר לברוא גם אותנו. המשמעות היא ברורה: יש לנו שליחות. יש לנו תפקיד. הקדוש ברוך הוא הפקיד בידינו אחריות – אישית וייחודית – להיות שותפים בבניין עולמו. וזו, אולי, המשמעות הכי עמוקה של חיים עם משמעות: הידיעה שאני מופקד על משהו גדול ממני. שיש לי ייעוד.

אז למה הקדוש ברוך הוא סופר אותנו שוב ושוב? כי הוא "לוחש" לנו דרך הספירה: אתם שייכים. אתם נחוצים. אתם חלק מהשלם. אתם חשובים. אתם נחשבים.

ולפעמים, דווקא הידיעה הזו – שאנחנו לא סתם עוד מספר, אלא חלק מתמונה רחבה, מתפקיד אלוקי – היא שנותנת לנו את הכוח להרים ראש, ולצעוד קדימה – עם לב מלא משמעות.