שיתוף פעולה מוזר: סיפורו של המפקד הגרמני שנלחם בנאצים

היסטוריה + השואה

טירת איטר הייתה טירה מפוארת ששכנה על גבעה ליד הכפר איטר, הממוקם במדינת טירול שבאוסטריה.

מיד אחרי סיפוחה של אוסטריה אל גרמניה הנאצית, שכרו אנשי המפלגה הנאצית את הטירה לצרכיהם, וכדרכם של פעילי המפלגה הנאצית, אחרי שהטירה מצאה חן בעיניהם, החליט הימלר להחרים אותה, לשם הפיכתה לבית מאסר לאח"מים.

אחרי כיבוש צרפת, שוכנו בטירה אח"מים צרפתים שהוחזקו כבני ערובה, כמו למשל ראש ממשלת צרפת לשעבר, רמטכ"לי צרפת לשעבר, בני משפחתו של שארל דה גול, מנהיג ההתנגדות הצרפתית ועוד.

ניהול הטירה ושמירת האסירים הוטלו על פיקוד מחנה דכאו, שהשתייך ליחידות גולגלות המת של אנשי האס אס. אסירים ממחנה דכאו, ביניהם גם אסירים יהודים, הובאו לטירה, והועסקו בעבודות התחזוקה השוטפות.

לקראת סיום המלחמה החלו האסירים לפחד שהכוחות הגרמניים יפגעו בהם, או ייקחו אותם אל תוך גרמניה.

במאי 1945 יצא מהטירה זבונימיר צ'וקוביץ', יוגוסלבי שהועסק בטירה כבעל מלאכה, בתואנה שהוא מבצע שליחות עבור מפקד הטירה. בידו הוא החזיק מכתב שנכתב על ידי האסירים. תוכניתו הייתה למסור את המכתב לידי הכוחות האמריקאיים שהתקרבו לאזור.

צ'וקוביץ 'התקדם לאורך הנהר למעלה מ-60 ק"מ, עד שבפאתי העיר אינסבורק הוא נתקל במסיבה שערכו חיילי דיוויזיית השריון ה-12 של ארה"ב. הוא מסר לידיהם את המכתב, וביקש מהם לבוא לעזרת האסירים הנכבדים.

חיילי הדיוויזיה נענו לבקשתו. הם ביקשו את אישור הפיקוד העליון, ולמחרת עם שחר החל כוח מלווה ברכב משוריין לנוע לכיוון הטירה.

אך הכוח לא הספיק להתקדם הרבה, לפני שהוא נתקל במחסום של חיילי הדיוויזיה ה-36, שטענו שהשטח שייך להם, ואין לחיילי הדיוויזיה ה-12 אישור להילחם בו. לבסוף הם אישרו את המעבר לשני ג'יפים בלבד, אלא שעד מהרה הם נתקלו בהפגזה גרמנית, ונאלצו גם הם לעצור את התקדמותם.

בינתיים, סבסטיאן וימר, מפקד הכוח הגרמני שבטירה, שמע על מותו המסתורי של מפקד מחנה דכאו, והוא החל לחוש לעורו. חששו גבר בעקבות היעלמותו של צ'וקוביץ'. וימר החליט לנטוש את הטירה, ואיתו עזבו כל חיילי גולגולת המת ששהו בטירה.

האסירים נטלו לידיהם את הפיקוד על הטירה, ובעקבות היעלמותו של צ'וקוביץ', הם החליטו לשלוח שליח נוסף. הפעם, הטבח הצ'כוסלובקי התנדב לצאת אל העיר הקרובה, שהייתה עדיין בשליטת הגרמנים, כדי לבקש עזרה מן המחתרת האוסטרית.

הטבח הגיע לעיר וורגל, שם הפנו אותו חברי המחתרת אל מיור יוזף גנגל, שהיה מפקדם של יחידת חיילי הוורמאכט בעיר. גנגל הבין שסיכוייה של גרמניה לנצח במלחמה אפסו, והוא החליט שלא להילחם על העיר. הוא לא יכול היה להיכנע בפני הכוחות האמריקאים, מפני שבעיר הייתה יחידה של אנשי ה"ואפן אס אס", אותם אנשי אס אס שהצטרפו לוורמאכט ונלחמו בטירוף עד למותם, והם היו יורים למוות בכל מי ששקל כניעה.

אולם גנגל, בתיאום עם אנשי המחתרת, קיווה להצליח להציל מידיהם את העיר ולשמור עליה עד שתיפול לידי האמריקאים.

כעת, כשבקשתם של אנשי הטירה הגיעה לידו, הסכים גנגל להיכנע לאמריקאים ולעזור לאסירים. הוא יצא יחד עם 10 חיילים כשהוא מניף דגל לבן, ופגש את כוחות הדיוויזיה ה-12 על יד העיירה קופשטיין. מפקד הכוחות, קפטן ג'ון לי, לא היסס, והחל להניע את כוחותיו יחד עם החיילים הגרמניים לעבר טירת איטר.

באמצע הדרך, הם נתקלו בגשר רעוע, שלא היה ניתן להעביר עליו את כל הכוחות. בלית ברירה, קפטן לי לקח אתו 13 מחייליו והתקדם יחד עם גנגל ועשרת החיילים שלו, כשרק טנק אחד מצטרף אליהם בדרכם אל הטירה.

בהמשך הדרך, הם נתקלו ביחידת אס אס שניסתה לחסום את דרכם, אך הם הביסו אותה, והצליחו להגיע אל הטירה. לי הציב את הטנק בכניסה לטירה, והכוחות האמריקאיים והגרמניים יחד עם האסירים הצרפתיים תפסו עמדות ברחבי הטירה.

בבוקר ה-5 במאי הותקפו המגינים על ידי יחידה של כמאה וחמישים אנשי אס אס. המלחמה הייתה קשה וממושכת, כאשר לראשונה במלחמת העולם כוחות גרמניים ואמריקאיים לחמו יחד כנגד כוחות האס אס. בתחילה הגן הטנק על הטירה מפני הכוחות התוקפים, אך במהלך הקרב הצליחו אנשי האס אס לפגוע בטנק על ידי תותח נ"מ. מצבם של המגינים הלך והורע, והם הבינו שהתחמושת שלהם הולכת לאזול במהרה.

אחד האסירים, אלוף העולם בטניס לשעבר, התנדב לקפוץ מעבר לחומת הטירה, ולקרוא לעזרה את הכוחות האמריקאיים.

בשעה 16:00 הגיעה התגבורת, ממש בשעה שמגיני הטירה ירו את התחמושת האחרונה שהייתה ברשותם. עד מהרה הובסו אנשי האס אס בקרב, וכמאה מהם נלקחו בשבי. גינגל עצמו נורה בראשו במהלך הקרב.

האסירים הצרפתיים והיהודים ששהו באותה העת בטירה ניצלו בזכות שיתוף הפעולה המוזר, והיחיד מסוגו במהלך המלחמה.