"מעט מן האור": ספירת העומר כנקודת פתיחה, והתובנה של המן הרשע

בין דפי הזמן, מיד לאחר יציאת מצרים, חבוי לו קורבן – צנוע, שקט, פשוט. קורבן העומר. לא עגל ולא איל, לא עולה ולא זבח – אלא עומר שעורים בלבד. כמות קטנה – אך ערכה עד אין שיעור.

ביום ט"ז בניסן, למחרת יום טוב ראשון של פסח, הביאו את קרבן העומר – קומץ שעורים מן התבואה החדשה, שנקצרו בלילה והונפו ביום בטקס מיוחד ומרשים, דבר המבטא את עומק ההודאה וההכרה שהכול מאת ה'. ומאותו רגע – הותרה אכילת התבואה החדשה בכל הארץ. חז"ל במסכת מנחות (ס"ו ע"א) מציינים שהיו קוצרים את השעורים בלילה דווקא, ומכאן למדו שגם ספירת העומר מתקיימת בלילה.

אולם לא רק היתר טכני יש כאן – אלא יסוד פנימי. המדרש (ויקרא רבה כ"ח, ג') דורש שירושת הארץ באה בזכות העומר: "אמר רבי ינאי: בנוהג שבעולם – אדם משקיע כל כך כדי לאכול בשר... ואילו כשהוא חפץ תבואה – הקב"ה מגדל לו אותה כמעט בלי מאמץ... ומה הוא נותן לקב"ה בתמורה? עומר אחד של שעורים."

ומוסיף רבי תנחומא במדרש אגדה: "הקב"ה נותן בלי גבול, זן ומפרנס את כל העולם כולו – ומה הוא מבקש? עומר אחד."

כאן מתעוררת שאלה: מדוע שמו של הקורבן אינו "קורבן שעורים", אלא "קרבן העומר" – כינוי שמדגיש דווקא את הכמות (עומר – מידה של קמח, כשני לוגים) ולא את הסוג (שעורים)? התשובה נרמזת בדברי המדרש עצמו: "כשם שבמדבר אכלתם מן מהשמים עומר לגולגולת – כך כעת, בארץ, תביאו לי עומר אחד, לא מכל אחד ואחד, אלא עומר אחד מכם כולכם."

אותו "עומר לגולגולת", אותו מזון שמיימי, נחשב למזון האידיאלי – טהור, מענג את הנפש. והנה, גם כעת, בכניסה לארץ – ה' מסתפק בעומר אחד בלבד. כעין רמז: "אכלתם ארבעים שנה עומר, עכשיו תנו לי עומר – כקרבן תודה על העבר, וכבקשה על העתיד."

אבל עדיין יש לשאול: מדוע נקבע קרבן העומר דווקא למחרת הפסח? הרי חג הפסח הוא חג הגאולה, היציאה משעבוד לגאולה ומה עניינו של קרבן תבואה פשוט מיד לאחריו?

התשובה טמונה בתהליך: פסח אינו סוף הדרך – הוא מסמל תחילת תהליך. היציאה ממצרים, אומר הזוהר הקדוש, היא כמו טהרת אישה לבעלה – למען הקשר יש זיכוך וטהרה. למען קבלת התורה יש גם כן צורך בתהליך של טהרה שלמה– שבעה שבועות של זיכוך והתבוננות – "שבע שבתות תמימות תהיינה". רק לאחריהם ראויים ישראל לעמוד מול הר סיני ולקבל תורה.

קרבן העומר, אם כן, הוא נקודת הפתיחה והזינוק. ממנו ואילך סופרים כל יום, כל שבוע, ומתקדשים בהדרגתיות, בתיקון המידות, באמונה, בציפייה, עד חג השבועות.

המספר49  איננו מקרי: הוא מקביל למ"ט שערי טומאה שיצאנו מהם, ולמ"ט שערי בינה שעלינו להגיע אליהם, כל איש איש כפי כוחו. וכך כתב הרמח"ל (ב"דרך ה'"): "ימי הספירה הם ימי תיקון, אשר בכל יום נבנה עוד נדבך אחד באישיות הרוחנית של ישראל, עד שמגיעים למעמד הר סיני שלמים."

ועוד נוסיף: קורבן העומר הוא שעורים – מאכל בהמה, בניגוד לחיטים – מאכל אדם. ללמדך שתחילת הדרך הרוחנית מתחילה מהשפלות, מהקרקע, מההכרה במיעוט ערכנו, ורק משם ניתן לצמוח –מאפסיות לשלימות.

אז קרבן העומר הוא הרבה יותר ממנחה של שעורים. הוא נקודת חיבור בין העבר לעתיד: בין המן שירד משמים – לעמל התבואה בארץ; בין פסח – לחג השבועות; בין הגוף – לנשמה. עומר אחד הוא אמנם מעט, אבל מעט מן האור – העומר – דוחה הרבה מן החושך.

קרבן העומר — גשר האמונה מן הפסח אל השבועות

ימי הספירה, מהווים גשר בין חג הפסח לחג השבועות. הם אינם סתם מעבר טכני בין שני מועדים. הם תהליך פנימי, עמוק ומובנה של זיכוך הנפש, עידון התכונות, ועבודת האמונה. ומהו סוד קרבן העומר, ומהי משמעותו בתוך מסע זה?

אומר ה"שפתי חיים" שישנם שלושה שלבי התהוות. הוא מבאר: עם ישראל לא נהיה לעם באחת. היו לכך שלושה שלבים — עיבור, לידה וגדילה.

שלב העיבור היה בגלות מצרים – עינויים, סבל, הסתר פנים. עם שנראה כאילו אין לו ריבון, כעובר בבטן אמו, טמון עמוק בחושך.

שלב הלידה התחולל ביציאת מצרים – שנה רוויה בניסים, עשר מכות, קריעת ים סוף, הנהגת ה' הגלויה. אך העם, שהיה עדיין שקוע במ"ט שערי טומאה, לא השתנה מהותית.

לב הגדילה – ספירת העומר. חמישים יום של טיפוס במדרגות הקדושה, לקראת המפגש עם דבר ה' במעמד הר סיני.

אלא שאפילו לאחר כל אלה, חטאו בעגל. מדוע? כי היו תינוקות באמונה. הם חוו שפע רוחני אדיר — אך עדיין לא בחרו בו. זו לא הייתה אמונה מעמל, אלא קבלה פסיבית של שפע עליון.

המדבר — זמן של ניסים ולימוד אמונה

כיוון שלא היו מוכנים להפנים את חיי התורה, לכן נשארו במדבר ארבעים שנה. ארבעים שנה של אימון באמונה. מן יורד מהשמים, מים מבאר מרים, הגנה מענני כבוד, ביגוד מתחדש מאליו — אין פרנסה, אין אחריות, יש רק אמונה פשוטה.

במשך אותם שנים, הם נושמים אמונה. ואז, כשגדלו באמונה, היה אפשר להיכנס לארץ. לא עוד ניסים גלויים. עכשיו – עבודה בתוך השגרה. עשייה בתוך ההסתר. חיים טבעיים מתוך אמונה פנימית.

העומר מסמל אמונה בשגרה. כדי שלא יטעה אדם לומר: "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", ציווה הקב"ה להביא עומר – קורבן קטן, שני ק"ג של שעורים. למה עומר? כי הוא מידת המן – "עומר לגולגולת", רמז לימים ההם במדבר, כאשר ראינו את השפע השמיימי בעינינו.

כעת, כשחיים בטבע, נדרשת אמונה אחרת– אמונה בנס הנסתר. כי כמו שאמרו חז"ל: אם אתה מאמין בתחיית המתים – אמור משיב הרוח ומוריד הגשם. כי גשם, גם הוא תחיית המתים. התבואה נרקבת, נעלמת באדמה – ופתאום שדה שיבולים פורח. זו תחייה לכל דבר, אלא שהיא שגרתית, ולכן מוסתרת.

עומר – הכנה לקבלת תורה

חג הפסח מסמל אמונה מתוך ניסים, קרבן העומר הוא אמונה מתוך הסתר, ושבועות – קבלת התורה מתוך הכרה פנימית ואישית באלוקות.

זהו הסדר האלוקי: תחילה נמשכים מתוך השפע, ואחר כך בוחרים בו ביוזמה חופשית. לכן בזכות העומר זכו ישראל לארץ ישראל. כי רק מי שמכיר בנס הנסתר, יכול להיכנס לארץ ולהתמודד עם חיי טבע מתוך חיי אמונה.

במדרש רבה (ויקרא כ"ח, ו') נאמר שמצוות העומר היא שעמדה לישראל בימי גדעון, בימי חזקיה, בימי יחזקאל ובימי מרדכי ואסתר. וכך כאשר בא המן הרשע – ביום ט"ז בניסן – להלביש את מרדכי בבגדי מלכות, היה זה יום הקרבת העומר.

מרדכי, כאשר ראה את המן בא וסוס בידו, סבר כי בא להורגו. אמר לתלמידיו: ברחו, הרשע הזה בא להורגני! השיבו לו: אנו עמך לחיים ולמוות.

שאל המן: במה אתם עוסקים? אמרו לו: במצוות העומר. והסבירו לו, שכאשר בית המקדש היה קיים – היינו מקריבים עומר ביום זה.

אמר להם המן: ניצחתם, עם העומר הקטן שלכם – את עשרת אלפים ככר הכסף שלי! והשאלה היא: מה ראה המן להתפעל כל כך?

העמידה בשעת הגזירה

מבארים בעלי המוסר: המן נדהם, שהרי לפי כללי הסיבה והתוצאה של עולם הטבע – עומדת גזירה נוראה על עם ישראל להשמיד להרוג ולאבד, ואין לאן לברוח, וברגעי שיא אלו, בני ישראל לא עוסקים בלחצים, לא בהלכות קידוש ה', לא בהיערכות ליום פקודה – אלא... בעומר! בקרבן שהיה בבית המקדש, בימים טובים שהיו ואולי עוד יהיו!

זוהי תודעה אחרת לגמרי. הם לא מונחים בהישרדות, אלא באמונה. הם עוסקים בבניין המקדש – בעת החורבן. הם זוכרים כי העולם הזה אינו חזות הכול, ומאחורי כל מסכה של טבע – עומד הקב"ה. זו עוצמה.

פתאום קלט המן, שמולו עומד עם שהטבע לא שולט עליו. עם שהאמת שלו נמדדת לא לפי חדשות היום, אלא לפי נצח. הם עדיין לומדים הלכות העומר – מפני שהם מאמינים שבית המקדש עוד ייבנה, וזו אמונה שמניעה מהפכות.

לכן העומר הוא נשק. נשק רוחני. הוא שמזכיר שבאמת – הקב"ה הוא המנהיג, גם אם נראה שהמן מולך.