העצמאות של הרבי מקלויזנבורג: הצעד האמיץ שהוביל לניצחון היהדות

בחודש תשרי תשכ"ב, 22 באוקטובר 1963, רעש העולם הדתי בארץ ישראל: הרבי מקלויזנבורג-צאנז הודיע כי הוא עוזב את הארץ. כבר בתפילות הימים הנוראים ראו החסידים שהתגוררו סביבו בקרית צאנז כי הוא נרעש ונפחד יותר מן הרגיל, וכי משהו קשה עומד להתרחש. מיד אחרי הימים הנוראים הודיע הרבי למזכירו, ר' יוסף וידנבלום, כי הוא אינו יכול להישאר עוד בארץ הקודש, והוא מתכנן לעזוב תוך כשבוע לארצות הברית עקב המצב הדתי הירוד, רדיפת הדת וההסתה בתקשורת. אווירת נכאים ובהלה נפלה על החסידים, והם התאספו סביב ביתו של הרבי כדי להביע את פחדם מן המהלך הצפוי לקרות. הם חשבו אפילו למחות: כיצד יעזוב אותנו הרבי? ניאלץ לנסוע אחריו! אך כאשר הופיעה דמותו רבת ההוד על המרפסת, נאלמו כל הפיות מחמת מוראו של הרבי. "זו החלטתי", אמר לחסידיו. "אני עברתי את גיא ההריגה הנאצי כדי להרבות תורה ויהדות, אבל אם בארץ הקודש לא יתנו לי להרבות תורה ויהדות – איאלץ בצער לחזור לגלות!".

הרבי מקלויזנבורג, רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם, היה קדוש עליון וגיבור הירואי. בגיל 14 הוסמך להוראה בידי הגאון הגליצאי המפורסם רבי מאיר אריק. בשנת תרפ"ו, בהיותו בן 21, מונה לרבה של העיירה קלויזנבורג בהונגריה ולראשות הישיבה. עם פלישת הנאצים להונגריה הוצעו לו דרכי מילוט, אולם הוא מיאן לעזוב את חסידיו, וגורש יחד עם אשתו ואחד עשרה ילדיו לאושוויץ, משם יצא בחיים רק הוא בגפו. לאורך כל תקופת המחנות שמר על קדושת וטהרת גופו ונפשו, לא התגאל במאכלות אסורים, לא חילל שבת, לא גילח את זקנו, ארגן מניינים לתפילה, ואפילו הקפיד לסגור את החולצה כשצד ימין מעל צד שמאל, כמנהג החסידות, וביצע לשם כך שינוי במדי האסיר שלו.

מיד אחרי המלחמה החל בהקמת מוסדות תורה בארה"ב, ובגיוס קרן לעזרה ללומדי תורה ניצולי שואה. הוא הקים ישיבה במונטריאול וכן בוויליאמסבורג, ועמד בראשה. הקרן שהקים פתחה תלמודי תורה ברחבי ארץ ישראל – בצפת, בבאר שבע, בכפר אז"ר ועוד. הוא נישא שוב, ונולדו לו עוד שבעה ילדים!

בהמשך עלה לארץ ישראל, הקים את קריית צאנז שבנתניה, ובנה בתוכה בית חולים, בעקבות הבטחה שהבטיח לעצמו כאשר ניסה לברוח מצעדת המוות ונורה: הוא הבטיח שאם יינצל – ידאג לחולי ישראל, וכך קיים את הבטחתו בהידור בבניית בית חולים. כך היה לחלק מתהליך הקמת היישוב בארץ, חיזוקו וביצורו, יחד עם הרבצת תורה ויהדות, שזו העצמאות האמיתית.

בשנת תשכ"ב, כאמור, הרגיש הרבי שהייעוד שלו נפגם כאן בארץ. לא מאפשרים לו להרבות תורה, אלא להיפך, מערכות השלטון רודפות ומונעות ריבוי תורה, ולכן החליט לעזוב. בריאיון לעיתונות הסביר מזכירו של הרבי: "הרבי אינו רוצה שילדיו ותלמידיו ירגישו פחד בקיום מצוות כפי שהיה באירופה מחמת הגויים. בארה"ב ניתן לקיים מצוות בגלוי וללא מורא".

אך הארץ היתה כמרקחה. אף אחד לא שיער את התגובה, אפילו מנהיגי המדינה חששו שמא יתפרסם בעולם שמנהיגים דתיים עוזבים את הארץ עקב רדיפות דתיות, וכדי בזיון וקצף. יו"ר הסוכנות, ולימים ראש הממשלה, משה שרת, שיגר קריאה נרגשת אל הרבי לחזור בו מכוונתו. שר הדתות זרח ורהפטיג עלה למעונו והתחנן לביטול הגזרה. ראש העיר נתניה, הרבנים הראשיים, כולם ניסו את כוחם. אפילו ראש ישיבת פונוביז', הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן, נסע לנתניה כדי לדבר על לבו של הרבי לבל ישאיר את תושבי הארץ לבדם.

בסופו של דבר, לאחר שהתקיימה פגישה מעשית מול בכירים בסוכנות היהודית, שהיתה אז גוף מרכזי ביחסי החוץ והפנים של המדינה, קיבל הרבי מספר הבטחות שהשביעו את רצונו. בין היתר: טיפול במיסיון הנוצרי, מניעת אלימות נגד שומרי מצוות, ריכוך ההתקפות האלימות בעיתונות על הדתיים ועוד. מן הרבנים שעלו למעונו ביקש הרבי להקים איגוד רבנים למען שמירת ערכי היהדות, ורק אחרי שהוקם האיגוד והצטרפו אליו בפועל הרבנים, הסכים הרבי לבטל את החלטתו הקודמת, ולהישאר בארץ.

הוא נשאר בארץ הקודש עוד שנים רבות, וניהל ביד רמה את עדתו בקריית צאנז בנתניה.