מה עושים עם הרגשות שלנו? התורה מציעה לנו להקריב אותם. וזה לא מה שאתם חושבים

ספר ויקרא, ובפרט הפרשה שלנו, עוסק בעיקר בענייני הקורבנות – נושא שעל פניו נראה רחוק מאיתנו. הרי אין לנו היום קורבנות בבית המקדש, אז מה זה נוגע לחיים שלנו?

אבל אם נעמיק, נגלה שהשורש של המילה קרבן הוא ק.ר.ב – התקרבות. הקורבנות לא היו פעולה טכנית, אלא דרך לעבודת הנפש. אדם שהרגיש ריחוק מה', שהייתה בו אשמה, חרטה או רצון להתעלות, הביא קורבן כדי לבטא את עולמו הפנימי ולהתקרב מחדש.

וזה נוגע כל כך לחיים שלנו כאן ועכשיו.

מה עושים עם הרגשות שלנו?

לכולנו יש רגשות חזקים: אהבה, תשוקה, געגוע, כאב, חרטה. אבל בעולם שלנו, אנחנו לרוב מתמודדים איתם באחת משתי דרכים:

1. הדחקה ובריחה – הרבה פעמים אנחנו מסיחים את הדעת במסכים, בעבודה, בעומס היומיומי, רק כדי שנרגיש כמה שפחות.

בתוכנית שלי להכשרת מאמנות, אני ממש מדברת על המקום שלנו מול בחירה ובריחה. מתי אנחנו בוחרות? ומתי אנחנו בורחות?

וכשאנחנו מזהות את המקום הזה בנפש, ומעלות את הבריחה מתת המודע למודע – אנחנו למעשה מעבירות את הבריחה שלנו – לבחירה.

2. התפרקות והיסחפות – אפשרות נוספת היא כאשר אנחנו נכנעים לרגשות, ונותנים להם לשלוט בנו.

התורה מציעה לנו דרך שלישית: להקריב אותם.

כשאנחנו מקריבים משהו, אנחנו לא זורקים אותו ולא מבטלים אותו, אלא משתמשים בו כדי להתקרב. כך גם עם הרגשות שלנו – במקום להדחיק או להתפרק, אנחנו יכולים להפוך אותם לכוח מניע.

כעס? אפשר להפנות אותו לפעולה מתקנת.

געגוע? הוא יכול להפוך לחיבור עמוק יותר.

חרטה? היא שער לצמיחה ולתיקון.

שמחה? היא מנוע להודיה ולעשייה טובה.

הקרבה כמנוע לצמיחה

בעומק, קרבן הוא לא רק התקרבות לה’, אלא גם ויתור על משהו קטן למען משהו גדול יותר. הקרבה היא לא כמו שהעולם חושב, שאתה מבטל את מי שאתה, אלא להפך – בגלל שאתה מתמסר לדבר נעלה יותר, אתה מגלה את הכוחות העילאיים שבתוכך, שלבד – לא היית מגלה אותם, אלא רק מתוך חיבור למשהו גדול ממך.

כשאדם מקריב את הנוחות האישית שלו למען שלום בית, את האגו שלו למען זוגיות טובה או את הזמן שלו למען חינוך ילדיו – הוא לא מפסיד, אלא זוכה לקרבה אמיתית.

וחשוב שנדע, שההתקרבות הכי גדולה שלנו מתחילה בצעד אחד קטן.