"אני לא אמא שלך, אני אשתך!"

"אני מרגישה שיש לי פה עוד ילד. נמאס לי כבר, דובי, אני מרגישה כמו אמא שלך ולא כמו האישה שלך", אמרה זהבה בטון כועס לדובי.

"אני באמת לא יודע מה המשמעות של זה, אני עושה כל מה שאת רוצה", ענה דובי בחוסר ביטחון.

"זו בדיוק הבעיה. נמאס לי מזה שאתה מרצה אותי, וגם נמאס לי שאני צריכה להגיד לך כל דבר. מתי כבר תיקח בעלות על הקשר הזה? על הבית הזה? על הילדים האלה? מרגישה כמו אם חד הורית, ואתה הופך להיות רק עוד מעמסה שאני צריכה למצוא לה תעסוקה.

"אני מנסה כבר כל כך הרבה שנים לחבר אותך לתפקיד הזה של להיות בעל, להיות אבא… אתה פשוט לא רוצה את התפקיד הזה, אני מבינה". ניתן היה לחוש איך הטון הכועס שלה מתחיל להיחלש ועובר למצב של ייאוש.

"זהבה, לא סתם נמאס לך מהתפקיד הזה. זה תפקיד שמחרב את הקשר הזוגי. הוא יוצר קשר מעוות של יחסי אם ובן, ולא קשר זוגי".

"מה אפשר לעשות?", שאל דובי בחוסר אונים.

"קודם כל המצב שאתם נתונים בו בתוך הקשר הוא באמת מצב קשה, שמצד אחד אי אפשר להמשיך איתו, ומצד שני אי אפשר אחרת".

"מה זה האחרת הזה?", שאלה זהבה.

"זה המבנה המתוקן שבו קשר זוגי אמור להתקיים. הגבר צריך להיות המשפיע שנותן לאשתו כוחות, תוקף וביטחון".

"ומה האישה צריכה?", שאל דובי בחוסר סבלנות.

"היא צריכה להיות מחוברת להזדקקות הנשית שלה, ולתקשר את זה בצורה נכונה עם הגבר שלה".

"אז בעצם אני צריכה להפסיק להיות אמא שלו, והוא צריך להפסיק להיות הילד שלי", אמרה זהבה.

"כן. והלוואי וזה היה פשוט מסתדר ככה, רק מתוך החלטה.

"בואו רגע ננסה להבין מה השורש שמפעיל כל אחד מכם, וגורם לו להתמקם בתפקיד האם או הילד. בלי להבין את השורש וללמוד לעבוד איתו, העבודה תהיה חיצונית מאוד, מעייפת, לא תחזיק מעמד ורק תגביר את הייאוש בקשר. זהבה, מה גורם לך להיכנס לתפקיד האמא?", שאלתי אותה.

"כי הוא מתנהג כמו ילד, אז אין לי ברירה ואני חייבת להיות האמא", ענתה.

"בואי ננסה להבין את המבנה הנפשי שלכם, ואת מבנה הקשר שנוצר בעקבותיו. שניכם נכנסת לקשר מתוך תחושה עמוקה מאוד של חיסרון, וזו גם אמורה להיות נקודת החיבור המרכזית שלכם.

"במבנה הנפשי של הגבר, תחושת החיסרון מתקיימת כשגבר נמצא לבד ומחפש את האבידה שלו. ברגע שהוא מצא אותה – כל עוד היא שמחה בקשר ולא מערערת אותו בכל מיני דרכים מקוריות, הוא כבר לא מרגיש את אותה תחושת חסרון. הוא כולל את אשתו בתוך הקשר הזוגי, הוא מרגיש שהיא חלק ממנו, וככה גם מתמלאת נקודת החיסרון שלו".

"לא הבנתי, אצל זהבה זה לא ככה? לא מספיק לה שאנחנו פשוט ביחד?", שאל דובי.

"המבנה הנפשי שלה שונה. היא ממשיכה להרגיש את תחושת החיסרון בתוך הקשר. היא לא מרגישה שאתה כלול איתה בקשר, היא מרגישה נפרדות. לכן זהבה צריכה, באופן מחזורי, בכל מיני מינונים ועוצמות, את התוקף וההוכחות שאכן אתם ביחד.

"בתקופה שאתה חיזרת אחריה, היית בתחושת חיסרון מאוד עמוקה ורצית מאוד את זהבה, אתה ידעת לספק לה את התוקף הזה, את ההתכווננות המדויקת כלפיה. זו הסיבה לכך שהרבה פעמים היא מנסה לערער על הקשר, לאיים בגירושין או בפרידה, כי היא מנסה להחזיר אותך לאותה נקודה שבה הרגשת את החיסרון, במעין משאלת לב שאולי גם תרגיש את החיסרון שלה, ותוכל למלא אותו כמו שעשית בעבר".

"אבל איך זה קשור לזה שאנחנו מתמקמים כאם וילד?", שאל דובי.

"האכזבות של זהבה מחוסר היכולת שלך לספק לה את התוקף שהיא זקוקה לו, והאכזבות שלך ממנה על כך שהיא מערערת ומאיימת כל הזמן בפרידות, יצרו מערכת שלמה של חוסר אמון. חוסר אמון בעצמכם, וחוסר אמון אחד בשני. חוסר האמון הזה יצר היפוך תפקידים.

"כשאת, זהבה, הופכת להיות אמא של דובי, את בעצם כוללת אותו בתוכך. הוא עכשיו הילד שלך, ואז את לא צריכה בכלל שהוא יוכיח לך שאתם יחד, וככה בטוח שלא תתאכזבי ולא תרגישי את חווית הבדידות הקשה הזו.

"גם אתה, דובי, כשאתה בתפקיד הילד, אתה לא צריך לספק כל פעם תוקף לקשר, והדבר הזה פותר אותך מהתמודדות עם נקודה קשה מאוד, שבה אתה מרגיש שאתה לא יכול לספק לזהבה את התוקף שהיא צריכה כל כך".

כל הפרטים שונו למען שמירת הפרטיות.

חנה דיין hanna.tipul@gmail.com

לכל הטורים וליצירת קשר, לחצו כאן