כשהאיש החזק בעולם ישב ליד האיש החזק באמת

הסתכלתי על התמונה של האיש החזק בעולם, נשיא ארצות הברית דונאלד טראמפ, ושל האיש החזק באמת – אלי שרעבי.

אחד יושב על הכיסא המרופד. הכפתור האדום במרחק נגיעה, ואיתו היכולת להשמיד את כל העולם כמה וכמה פעמים בהניף יד. כל הצבא החזק בעולם לרשותו, כמו גם תקציב של טריליוני דולרים. קינג טראמפ.

אחד עומד. פשוט עומד. החליפה נראית גדולה עליו בכמה מידות. אין לו שום כפתור אדום. הוא לא חולש על טריליונים, ולא מחליף דחקות עם פוטין ומקרון. גם לא יצא לו להתגושש בפומבי עם זלנסקי.

עד עכשיו טראמפ הוכיח שהוא טוב לישראל. ללא ספק. נקווה שגם ימשיך כך. הוא דובר את השפה של המזרח התיכון. בלי שטויות, ישר ולעניין. אבל אז אתה מתחיל בעצם לחשוב על ההבדל האמיתי, המהותי, בין טראמפ לשרעבי.

ואני רואה אותו, את אלי שרעבי, נזכר בראיון שלו עם אילנה דיין ולא יכול שלא לפלוט חתיכת "וואההה... איזה בן אדם! איזו עוצמה! איזו רוח אנושית!".

אני מסתכל עליו, ולא יכול שלא להיזכר בספרו המכונן והאלמותי של ויקטור פרנקל, "האדם מחפש משמעות", ולחשוב שוב שוב על ציטוטים שבהם מסביר פרנקל למה שום חומר בעולם לא יוכל לשבור את הרוח האנושית, אם רק יודעים לתחזק אותה בתבונה.

ניסיתי לדמיין רגע איך היה מגיב נשיא ארצות הברית, האיש החזק בעולם, אילו בסיטואציה דמיונית הוא היה מוחזק במנהרות החמאס. איך הוא היה מגיב אילו היו לוקחים אותו, ילד שמנת שגדל לאב מיליונר, במנהרות החמאס. בלי כפתור אדום. בלי טריליון דולר. בלי גולף במאר לאגו.

הימור שלי?

האיש החזק בעולם היה מחזיק הרבה פחות זמן מאשר האיש החזק באמת. לא יודע. אולי זו רק תחושה שלי, אבל נדמה לי שבניגוד לסנטור ג'ון מקיין המנוח, לא בטוח שטראמפ היה שורד את התופת מתחת לאדמה.

והתמונה שהחזיק טראמפ על השורדים היהודים, על הקסם הנצחי של סוד ההישרדות של העם שלנו, רק מחזקת לך את התחושה הזו.

איך אני יודע?

כי יש בחיים מצבים שבהם אתה נתקל בעוצמה כל כך מרהיבה ומזוקקת. אמיתית.

עוצמה שלא צריכה משמר נשיאותי, חדר סגלגל, פצפצים וטונות של שופוני.

אלי שרעבי. אנחנו מצדיעים לך ולרוח שלך.