ידידיה מאיר מציין 20 שנה לפטירתו של אדיר זיק ז"ל: חזר בתשובה 30 שנה לפני כולם

1. השבוע ימלאו עשרים שנה לפטירתו של אדיר זיק ז"ל. עשרים שנה זה חתיכת זמן.

רק לחשוב על זה שמי שמתחת לגיל עשרים ומשהו, לא שמע אותו מימיו. ומצד שני, למרות השנים שחלפו וכל הדברים שהשתנו מאז בעולם, מורשתו התקשורתית עדיין רלוונטית. למעשה, היא רלוונטית עכשיו אפילו יותר מאשר בחייו.

הנה כמה נקודות שהיו אבני יסוד בתוכנית האהובה שלו "זיקוקין של אדיר" בערוץ 7, שיש להן שייכות לתקופה שלנו. וכאמור, הן אקטואליות היום אפילו יותר משהיו בזמן שידורן אי שם בשנות התשעים של המאה העשרים.

2. במה נתחיל? טוב, זה פשוט: בהסכמי אוסלו. אדיר זיק היה אחד ממובילי המאבק בהסכמי ה"שלום" המופקרים של רבין ופרס. הוא השמיע שירי מחאה, הניע אנשים לפעולה, שלח אותם לצמתים, זעזע אותם, חיזק אותם. בזמנו, השפה שלו נחשבה בוטה. קראו לו בשמאל "המסית הלאומי". היום אנחנו יודעים שאין מילים חריפות מדי לתיאור האיוולת וההפקרות של הסכמי אוסלו. מה שנחשב בשעתו קיצוני וחריף, אפילו קונספירטיבי, התברר כאמת פשוטה שצריך להיות עיוור כדי לא לראות אותה.

הלאה: "תשקורת". הרבה לפני השימוש הנפוץ בביטוי "ערוצי התרעלה", אדיר זיק הרבה לבקר את ה"תשקורת", כפי שהוא כינה אותה. כמי שעבד ברשות השידור, ואף היה מדור המייסדים שלה, הוא הכיר לעומק את התקשורת הישראלית ואת המניפולציות שלה. אבל הוא לא רק תקף אותה, אלא העמיד אלטרנטיבה של זהות: תוכנית הרדיו שלו נתנה בכל שבוע סדר יום יהודי. הוא דיבר על תרבות, על היסטוריה, על ציונות, על אמא שלו ("סבתא ברונצ'ה"), וכמובן על פרשת השבוע.

אני נזכר, תוך כדי כתיבה, באיזו התלהבות הוא דיבר, בשיא אחת התקופות המדממות של אוסלו, על קונצרט חזנות שנערך בהיכל התרבות בתל אביב לזכרו של החזן שלמה רביץ, שבו נטלו חלק תלמידיו מבית הספר ביל"ו בתל אביב, מכל הדורות, בהם זיק עצמו. כמה הוא התרפק על דמותו של רביץ שהיה איש חינוך, ועל תל אביב הדתית של פעם.

היום אני מבין את זה הרבה יותר. חשוב לבקר את התקשורת, להגיב להתקפות של שדרניה נגד כל דבר שבקדושה. אבל לא פחות חשוב להבין שהתקשורת לא רק תוקפת את הדברים הלא נכונים, אלא בעיקר מתרגשת ומרגשת מהדברים הלא נכונים. לכן, באותה תוכנית מבקרים מאמר של ב. מיכאל, או אמירה של שר המשטרה משה שחל, אבל גם מתרגשים משיר חדש שנקרא "לך אתן את הארץ הזאת" של דדי גראוכר. שיר שלימים הפך, כידוע, לפס הקול של ההפגנות נגד אוסלו. והוא לא היה שיר מחאה, אלא שיר אמונה, שיר זהות.

3. ואפרופו שירים, ראוי להזכיר כמובן את הפתיח הקבוע: "לא תנצחו אותי כל כך מהר", של יהורם גאון. שיר שחיזק בכל פעם מחדש, בסיומו של עוד שבוע של פיגועי טרור ונרצחים, תוך כדי הסכמי כניעה לאויב הרצחני וסתימת פיות של כל מי שמתנגד – אבל פתאום זה בא ומתבהר ולעצמי אני אומר: לא, לא, לא תנצחו אותי, לא מנצחים אותי כל כך מהר! וזה עוד לפני שזיק בכלל פתח את הפה. זה רק הפתיח. לפעמים חיכיתי לשיר הזה לא פחות מאשר לתוכנית עצמה. כמה סמלי שגם הקטע המוזיקלי הזה של התוכנית, לא רק הדיבורים והדעות שנאמרו בה, הפך לרלוונטי ומושמע בימים אלה, עוד יותר אפילו מלפני עשרים שנה.

אגב, בלי קשר לאידאולוגיה, התוכנית הייתה חידוש גדול: שדרן שלא מדבר במילים גבוהות, אלא בגובה העיניים. היום יש הרבה תוכניות בז'אנר, אבל אז זה היה מהפכני. המאזין הרגיש כמו חבר של זיק שגדל איתו ביחד בכיתה בביל"ו ויושב איתו לקפה ביום שישי.

4. אדיר זיק היה חריף מאוד, לפעמים מדי, גם בביקורת שלו פנימה. הנה למשל עוד ביטוי שחזר על עצמו שוב ושוב, ועדיין מהדהד בראש של רבים: "הצ'יפ הדפוק של הציונות הדתית". כמה הוא דיבר על הצורך חסר התקנה של אנשים טובים במגזר למצוא חן בעיני השמאל והחילונים. לא להוביל ולהנהיג, אלא להיות בסדר, לרצות, להתקבל למועדון של היפים והנכונים. מין נחיתות כזאת של מי שמרגיש תמיד סוג ב'. "האגדה מספרת", כתב זיק, "שיש מלאך בשמיים שתפקידו לייצר נשמות ליהודים. הוא מכין סדרות של נשמות, מעמיד אותן על המדף, וכשנולד ילד הוא מוריד נשמה מהמדף ומכניס לו אותה... אפילו לשמאלנים יש מדף, קטן אומנם, אבל לפעמים גם שם נולד תינוק... מדף גדול יש לדתיים הלאומיים. פעם היה מודל אחיד כמעט של נשמות, היום יש וריאציות. אבל דבר אחד לא השתנה: לנשמות האלה יש צ'יפ דפוק במוח. הכול בנשמות האלה מצוין, ילדים נהדרים, אבל בצ'יפ שבמוח שלהם האות אל"ף איננה. הם תמיד סוג ב', הם לא יודעים מה זה להיות סוג א', מנהיגים. הם נשארו עד היום נגררים, סוג ב'... מובן שזו הפרזה, יש הרבה שמתרגזים על ההשוואה, האמת היא שלסדרה הסתננו גם בעלי צ'יפים משופרים, אבל המנהיגים נשארו עם בעיית הצ'יפ הדפוק. ראשי המפד"ל יושבים בממשלה שמתכוננת לעשות טרנספר לקהל בוחריה...".

5. והייתה מילה אחת שכיכבה בכל תוכנית: "הבולשביקים". זוכרים את כינוי הגנאי הזה שהצמיד זיק לאנשי המערכת, שכופים בכוח את השליטה שלהם על רוב העם דרך בתי המשפט, הפרקליטות והשב"כ? פעם זה נשמע הזוי, קונספירטיבי. היום זה כבר כמעט קונצנזוס (וד"ש לנגד במילואים ארי רוזנפלד). אפילו השאלות שהעלה זיק על הפעלת סוכן המחלקה היהודית בשב"כ אבישי רביב והמעורבות שלו בהסתה שקדמה לרצח רבין – זוכות בתקופה האחרונה לדיון מחודש.

כל העיסוק בנושאים האלה דרש אומץ רב. פעמיים: קודם כול אומץ מול אנשי השירותים החשאיים, שאף אחד לא רוצה להתעסק איתם (וד"ש לבמאי אברהם שפירא). אבל לא פחות, אומץ מול הפוליטיקלי־קורקט, גם של הימין. מה, אנחנו תוקפים את מערכת הביטחון? היא מגינה עלינו. אבל זיק לא ראה בעיניים, או שהוא בעצם כן ראה בעיניים. הוא ידע מה זה בולשביקים. הוא הבין כמה חשוב לסמן את מה שהיום כל תינוק ותינוקת יודעים לכנות "דיפ סטייט".

הרבה מאוד קרדיט מגיע לזיק על המאבק בגורמים האלה, מאבק שהוא הוביל כמעט לבד. אף שהקרדיט הגדול לחשיפת הרשעות והשקר של המערכות האלה בתקופה האחרונה מגיע כמובן לבולשביקים עצמם: אתה שומע את כרמי גילון ואת עמי אילון ואת כל ראשי מערכת הביטחון מהימים ההם מדברים היום, ומבין שכמו ביחס לאוסלו, אדיר זיק הקיצוני היה בעצם מתון מדי.

שמעתם השבוע את יאיר גולן? גם אחרי כל המחדלים הנוראים של ליל ה־7.10 הוא מתעקש שאסור לרונן בר, ראש השב"כ, לפרוש? למה? שימו לב: "יש לו תפקיד מאוד חשוב להגן על הדמוקרטיה הישראלית. אם יהיה ראש שב"כ שממנה ראש הממשלה הנוכחי, יש פה סכנה מהותית לדמוקרטיה". אתם מבינים כמה האמירה הזאת של האיש שלפי הסקרים יש לו 17 מנדטים, על כך שתפקידו של השב"כ הוא "להגן על הדמוקרטיה הישראלית", מפחידה? להגן על הדמוקרטיה ממי? ממי שנבחר ברוב קולות על ידי העם? ואיך להגן? אם לא הבנתם, תקראו את הציטוט של ראש מפלגת "הדמוקרטים" שוב. ואז, לחיזוק, תשירו שלוש פעמים בכוונה גדולה "לא תנצחו אותי!".

6. והנה עוד דבר גדול מאוד שאדיר זיק היה חלוץ בו. הוא נוגע לא רק לתוכנית שלו, אלא לכל עולמו: אדיר זיק היה חוזר בתשובה. באיזה גיל הוא חזר בתשובה? ובכן, שימו לב: שש. אולי אפילו קודם. הוא נחשף כילד לעולם הדתי כשנאלץ לעבור לתקופה למוסד באזור ירושלים בגלל מחלת האסטמה שלו, ומאז החליט לדבוק בו.

וזה לא היה קל. הוא רצה ללמוד בבית ספר דתי, אך הוריו התנגדו. אבל אדיר הקטן הצליח בסופו של דבר לשכנע אותם, וכך הגיע לבית הספר ביל"ו בתל אביב. אם אני מחשב נכון, החזרה שלו בתשובה הייתה בשנת 1945. זה מדהים. לא הייתה אז תנועה גדולה של חזרה בתשובה, היא הגיעה רק בשנות השבעים, כמעט שלושים שנה אחר כך. אבל הילד אדיר, שגדל ב"שומר הצעיר", הסתכל על העולם וגילה את בוראו. לבד. וגם כאן – הלך נגד הזרם, ובישר את מה שבעתיד רבים יבינו.

כנער חוזר בתשובה הוא זכה להתקרב גם לבית המדרש של בעל ה"אמרי אש" ממודז'יץ בתל אביב, והרבה לספר עליו ועל ניגוניו בתוכניות. "זוהי הזדמנות נוספת להדגיש את הקשר שלנו עם הציבור החרדי", כתב פעם. "עם מי ייפגשו נכדי בעוד שלושים שנה? לצערי, הם לא ייפגשו עם קרובי משפחתם בקיבוצי השומר הצעיר, ואולי אפילו לא יכירו אותם. הם ייפגשו עם כל מי שמצטרף למניין כשמישהו דופק על השולחן וקורא 'מנחה!': חרדים, דתיים-לאומיים וש"סניקים".

7. אגב, מכל המאבקים של אדיר זיק, יש אחד שכשל: המאבק שלו ברעש התזמורת בחתונות. זוכרים כמה הוא דיבר על זה בתוכנית? הוא קרא למאזיניו ללכת לאיש ההגברה ולהעיר לו. "תגידו שאדיר זיק ביקש להנמיך". לצערי, בעוד המאבק שלו בשמאל, ב"תשקורת" ובשב"כ הצליח להשפיע על התודעה, כאן, לפחות לפי הרושם שלי, הקמפיין לא התרומם. הולך ופוחת הדור, הולך וגובר הווליום.

8. הדבר שאני הכי זוכר מהתוכנית של זיק, ונראה לי שלא רק אני, הוא הדמעות. כאמור, התוכנית הייתה מלאה באופטימיות ובשמחת חיים, שמחת חיים יהודית, אבל אז הגיעו הפיגועים הנוראים, ושמחת החיים הפכה לאבל. זיק היה פותח את התוכנית בהקראת שמותיהם של הנרצחים באותו שבוע, רשימה שהלכה והתארכה. ואיך הוא היה מקריא את השמות האלה? הוא לא עשה את זה בטון דרמטי או עצוב, ואפילו לא זועם. הוא פשוט היה נשנק מבכי בשידור חי. זה חזר על עצמו שוב ושוב. הוא היה מקריא שמות של יהודים שנרצחו רק בגלל שהם יהודים – ובוכה.אני כותב את זה עכשיו וממש שומע את קולו הסדוק מקריא את השמות מהימים ההם: מרדכי ושלום לפיד הי"ד. ירון ואפי אונגר הי"ד. איטה ואפרים צור הי"ד. משפחת סחיווסחורדר הי"ד. הרב הלל ודינה הורביץ הי"ד. מקריא ובוכה.

9. ואי אפשר לסיים את הטור הזה בלי להזכיר את המאבק נגד עקירת גוש קטיף. גם שם היה זיק פעיל, אם כי באופן מוגבל, כי זאת הייתה השנה האחרונה לחייו. הוא כבר לא שידר כי איבד את קולו בגלל מחלתו הקשה. וחוץ מזה הוא גם איבד את הבמה שלו כי השמאל הצליח לסגור את ערוץ 7 באמצעים "משפטיים", כמו שרק הבולשביקים יודעים. אבל הוא לא ויתר והעביר את רוח התוכנית שלו ואת מסריה לטור אישי שפרסם כאן בעיתון הזה עד ימיו האחרונים ממש.

אדיר זיק נפטר חצי שנה לפני הגירוש, בגיל 65, ובזיכרון שלי מותו נצרב כחלק מהאירועים המכוננים של אותה שנה קשה לאוהבי ארץ ישראל. אלפים ליוו אותו בדרכו האחרונה. על מצבתו שבהר הזיתים נכתב: "השיג דרך האמת ודבק באלוקיו. במאי, יוצר ומורה דרך, אוהב ישראל והבריות, איש חסד, אהב ולחם למען ארץ ישראל עד כלות".

10. בטורו האחרון, שפורסם כאן השבוע לפני 20 שנה, ימים ספורים לפני פטירתו, כתב: "דלקת ריאות קשה הביאה אותי להיות מאושפז בימים אלו במרכז הרפואי הדסה עין כרם. גם אני, כמו יהודים טובים אחרים, מעדיף להשתמש בביטוי החיובי 'בית רפואה', או 'מרכז רפואי', מאשר בביטוי השלילי 'בית חולים'. אני מקבל טיפול רפואי מרופאי עין כרם, אך מלבד זאת אני, כמו המטופלים האחרים, אפוף חסד ומצוות ללא קץ וגבול. עזר מציון, ארגונים נוספים, אנשים פרטיים – כולם נוהרים יומם ולילה ומשתדלים לעזור. בני משפחתי המתלווים אליי מקבלים אוכל, ביגוד וארוחות חמות חינם מארגוני החסד שפועלים כאן. ארבע פעמים ביום מופיעות קבוצות זמר ונגינה בחדרי המחלקה האונקולוגית כדי לרומם ולחזק את רוחנו. גם בשבת יש תפילות וסעודות לכל מי שנשאר בבניין הדסה. יהודים צדיקים עוברים ועורכים קידוש בכל אחד מהחדרים, והכול בצניעות, בכשרות, בענווה... אנא, הם מבקשים, זכו אותנו בכך שתיעזרו על ידינו במצווה. אני מקבל טיפול רפואי מצוין – ואפוף חסד יהודי. שבת שלום, יהודים. בעזרת ה' אנחנו ננצח!".

הטור פורסם בעיתון "בשבע".