"זה פחד להיפגע. כשאני חשופה – אני פגיעה"

"כל פעם שאני מרגישה תחושה של ניכור, שלא מתעניינים בי או מתייחסים אלי, אני משתבללת לתוך עולם דמיוני. זה גורם לי להרגיש מנותקת מאוד, ונמאס לי מזה", אמרה מרים. "אני רוצה להרגיש, אני רוצה שגם יראו מה אני מרגישה, להיות פתוחה עם אנשים", המשיכה.

"ואיך זה ירגיש לך?", שאלתי.

"רגש אמביוולנטי. אני ארגיש חשופה מאוד. מצד אחד תהיה תחושה של שחרור, ומצד שני – פחד גדול מאוד", ענתה.

"פחד ממה?", שאלתי.

"פחד להיפגע. כשאני חשופה, אני פגיעה".

"תעצמי עיניים ותגידי לי, מי אומרת לך את המשפט הזה?".

"זו אני, בת 10".

"את מרים בת ה-10, איך את מרגישה?", שאלתי.

"מרגישה תלושה, אבודה, מרוקנת, בלי קרקע", ענתה.

"מה היית רוצה לבקש ממרים של היום?", שאלתי.

"תשלפי אותי מפה. אין כאן קרקע אמיתית במקום הזה. קחי אותי למקום יציב, טוב, חם ואוהב", אמרה.

"מה עוד היית רוצה להגיד למרים של היום?", שאלתי.

"תמשיכי! אל תוותרי! אל תפחדי להיות חשופה. להיות חשופה זה כוח ולא חולשה".

"את מרים של היום, שומעת את מרים בת ה-10 מבקשת שתשלפי אותה. איך את מגיבה?".

"אני אומרת לה: אל תפחדי, אקח אותך למקום בטוח. אני איתך בכל התחושות והרגשות שלך, שאת מרגישה כל כך לבד, תלושה ומרוקנת. אני איתך. את לא לבד ברגשות האלה".

"איך מרים בת ה-10 נראית?", שאלתי.

"חוזר לה הצבע לפנים, והיא מרגישה הקלה כאילו הוציאו לה קוץ מהעין".

"איפה אתן נמצאות? מה מתרחש בינכן? מה זו החוויה הזו?".

"עלינו על ענן, ומתנהל בינינו דו שיח משמעותי מאוד. אני מבינה פתאום את כל החוויה הקשה שנמצאת בה מרים בת ה-10, ואני פשוט נמצאת איתה שם".

"ואיזו תחושה זו, שאת מבינה אותה ונמצאת איתה?", שאלתי.

"שהכל אפשרי. מרגישה ביטחון ושמחה. כל הריקנות שהייתה, התמתקה. אני מצליחה לחיות עם הריקנות הזו בשלום, בלי צורך להילחם בה, וזה מאפשר לי לחוות מגוון גדול מאוד של רגשות מכל מיני סוגים, שממלא אותי".

"ואיך מרים של היום נראית עכשיו?".

"חזקה. היא מצליחה לצאת מהטבע שלה, ועכשיו רק נותר לה ליישם את הכוחות שלה במציאות. אני מרגישה שהאחדות היא לא רק בין מרים של היום למרים בת ה-10, אלא גם אחדות בין הענן לקרקע".

"ומה זה גורם לך להרגיש?".

"הרבה יותר יציבה. שאני יכולה לרדת לקרקע, למציאות, ולהשאיר את מרים בת ה-10 על הענן לבד".

"מה היית רוצה להגיד למרים בת ה-10, שהשארת אותה על הענן לבד?", שאלתי.

"אל תדאגי, אני יורדת למטה, מיישמת את הכוחות שלי, ונחזור להיפגש עוד מעט", אמרה.

"אני מבינה פתאום מה קורה פה, בכל פעם שאעלה לענן, זו נקודה שאני שוב אתחבר לילדה הפנימית שלי, ואעניק לה את תחושת הנוכחות שכל כך הייתה חסרה לה בילדות. בכל פעם שארד למטה, אני אקח את החיבור הזה ואיישם אותו במציאות עם הילדים שלי", הוסיפה הארה שחוותה פתאום.

"לפחות עד שארגיש צורך להתחבר אליה שוב", המשיכה.

"מה זה הצורך הזה להתחבר?", שאלתי.

"עד שמרים בת ה-10 תקרא לי שוב כשאחווה את אותה תחושת חוסר נוכחות שתציף אותי", ענתה. "אני חייבת לשתף אותך שכל התהליך הזה מעורר בי יכולת של נשיאת הפכים. שאני יכולה לשאת חיבור וניתוק, רגשות נעימים עם רגשות קשים. היכולת הזו לשאת את שניהם מאפשרת לי תחושה של שלמות".

"מתוך התחושה הזו, קחי את עצמך למסע קצר בחיים. איך את רואה את העתיד? לאן הדמיון לוקח אותך?", שאלתי

"אני כבר לא מתנתקת בכל פעם שאני חווה איזו תחושה של ניכור וחוסר יחס, אני מפסיקה להשתבלל. זה יאפשר לי להעניק את תחושת הנוכחות הזו לילדים שלי, את אותה חוויה שהענקתי לילדה שבי. אהיה קשובה אליהם, ארגיש אותם, ארגיש מחוברת לבעלי", ענתה.

"כל התחושות האלו שחווית כאן, בתהליך, נרשמו בנפש שלך, ואת יכולה תמיד לחזור לאותה חוויה של אחדות, שלמות ונוכחות".

כל הפרטים שונו למען שמירת הפרטיות.

חנה דיין hanna.tipul@gmail.com

לכל הטורים וליצירת קשר, לחצו כאן