פרשת בא: מצרים, אתם לא היוצרים. הקב"ה הוא היוצר האמיתי

עשר מכות הביא הקדוש ברוך הוא על מצרים, וביחס לתשע מתוכן – אין מצווה שמנציחה את המכה, למעט מכה אחת, המכה האחרונה – מכת בכורות. את מכת בכורות אנו מציינים עד היום, לדורי דורות, כל משפחה ומשפחה מישראל.

ביום יציאת מצרים, אומר הקדוש ברוך הוא למשה: ״קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא״ (שמות י"ג, ב').

משמעות ההקדשה משתנה בין הבכורות השונים. בכור בהמה טהורה מובא לבית המקדש כקורבן, ובשרו נאכל על ידי הכהן. בכורי האדם יועדו לעבודת המקדש, אך כיוון שחטאו בחטא העגל, זכות זו הועברה לשבט לוי. למעשה, מאז חטא העגל הבכורות נפדים מההקדשה הזו על ידי פדיון הבן. בכור החמור (פטר חמור), שאינו יכול להיות קורבן, נפדה בשה, ואם בעליו אינם פודים אותו – הם צריכים לערוף אותו.

בהמשך מרחיבה התורה אודות מצוותקידוש הבכורות: "וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ השם אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְךָ וְלַאֲבֹתֶיךָ וּנְתָנָהּ לָךְ. וְהַעֲבַרְתָּ כָל פֶּטֶר רֶחֶם להשם, וְכָל פֶּטֶר שֶׁגֶר בְּהֵמָה אֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ – הַזְּכָרִים להשם. וְכָל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ, וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה. וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר: מַה זֹּאת? וְאָמַרְתָּ אֵלָיו: בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ השם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. וַיְהִי כִּי הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ וַיַּהֲרֹג השם כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר אָדָם וְעַד בְּכוֹר בְּהֵמָה, עַל כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ להשם כָּל פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים וְכָל בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה" (שמות י"ג, י"א-ט"ו).

מדוע הקדוש ברוך הוא מבקש מאתנו להנציח דווקא את מכת בכורות?

מה המשמעות של להיות בכור?

הבכור ממלא תפקיד ייחודי במשפחה. מעשית, הוא הקרוב ביותר בגילו להורים. הוא דמות מעבר – גשר בין דורי. הבכור נמצא בעמדה טובה לקחת את ערכי ההורים, ולהעביר אותם לדור הבא.

המילה "בכור" מרמזת על התפקיד הזה. השורש של המילה "בכור" הוא ב-כ-ר. בגימטריא, ב׳ היא שתיים, כ׳ היא עשרים, ור׳ היא מאתיים. הכל כפולות הולכות וגדלות של שתיים.

כפי שאמרנו, הבכור אמור לשאת את מורשת אביו. בלשון הקודש, המילה אב היא א-ב, מבחינה מספרית, זה אחד ושתיים. אם נציב את המספרים זה אחרי זה, האב מתחיל עם אחד, והוא מנסה להתרחב – להעביר את ערכיו – מאחד לשתיים. ואז הבכור לוקח את השתיים, הוא הופך את זה לעשרים, ואז למאתיים. יש הרחבה של ערכי האב לדור הבא. הבכור הופך לכלי שדרכו ההתרחבות הזו מתרחשת.

חומש בראשית מלמד אותנו שבכור הוא יותר מבנה של תפקיד מאשר הגדרה מילולית המבוססת על גיל. זה שבוחר לשאת את מורשת הוריו הוא הבכור. הבכור לא חייב להיות הבן הבכור בפועל. זה שנושא את ערכי הוריו אינו תמיד הילד הבכור. יצחק נשא את מורשת אביו, לא ישמעאל. יעקב נשא את מורשת יצחק, לא עשיו. יוסף היה "בכורו" של יעקב, לא ראובן. רש״י כותב (שמות ד', כ"ב) ש"בכור" זהו לשון גדולה.

למה אלוקים הרג את הבכורות של מצרים?

למצרים הייתה עבודת אלילים משלהם, וערכים מושחתים שהם ניסו להפיץ. הם דיכאו באכזריות את בני ישראל, וסירבו להכיר באלוקים, אז אלוקים הרג את בכוריהם. באופן סמלי, השם הורס את הגשר הבין-דורי של מצרים, ומונע את העברת הערכים האליליים לדור הבא.

מכת בכורות כלל לא הייתה הפתעה. אלוקים הזהיר את המצרים לגבי המכה הרבה קודם לכן. בתחילת הסיפור, כאשר הוא נתן למשה את המשימה לשחרר את העם, משה אומר לפרעה: ״וְאָמַרְתָּ אֶל פַּרְעֹה כֹּה אָמַר השם בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל וָאֹמַר אֵלֶיךָ שַׁלַּח אֶת בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי וַתְּמָאֵן לְשַׁלְּחוֹ הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ״ (שמות ד', כ"ב). השם מתאר את טיב הקשר שלו עם ישראל – ישראל הוא בנו הבכור. מה המשמעות של זה?

הם בהחלט לא הבכור האמיתי. היו הרבה אומות לפני כן. אם הבכור מעביר את ערכי הוריו לדור הבא, אז הבכור של אלוקים אמור להעביר את ערכי אלוקים לעולם. "בני בכורי ישראל" מציין את התפקיד הייחודי של הפצת ערכי הבורא בעולם.

אבל מהם בדיוק אותם ערכים שהם אמורים להעביר? בסופו של דבר, זו הכרה בכך שכל מה שיש לנו הוא מאלוקים, לא מאיתנו. במהלך סיפור יציאת מצרים, אלוקים אומר שוב ושוב "וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה'" – המטרה של המכות היא שכל מצרים תדע שאני אלוקים.

אם יש רגע שבו אנו רגישים במיוחד לשכוח את אלוקים, לחשוב שאנחנו אדוני היקום – זה כאשר נולד לאדם הילד הראשון שלו. באותו הרגע בדיוק, אתה הופך ליוצר. הילד שהופך את הוריו ליוצרים, יש לו האחריות להזכיר להוריו ולעולם שאלוקים הוא היוצר האמיתי.

אלוקים אומר לפרעה: ישראל הוא הבכור שלי. הם מייצגים את הרעיון של להראות לעולם שאני היוצר. כשפרעה לא נותן לישראל לעזוב, זו דרכו של פרעה לומר אני יוצר. אני אלוהים. ואז אלוקים הורג את בכור מצרים, התוצר של היצירתיות שלהם, הדבר שהפך אותם ליוצרים. אתם, מצרים, אינכם היוצרים האולטימטיביים. אני אלוקים.