הרבנית ימימה מזרחי
הרבנית ימימה על שחרור החטופות: איך מתמודדים עם השמחה הלא שלמה?
מה הקשר בין הארון של יוסף לארון של אורון, ולאן ניקח את כל הרגשות המעורבים שמאפיינים את השבוע הזה? הרבנית ימימה עושה סדר
- הרבנית ימימה מזרחי / פרשה ואישה
- פורסם כ"ג טבת התשפ"ה

השבוע כשראינו את שלוש החטופות מגיעות הביתה, ואת אמא מחבקת אותן, הרגשנו מנעד ענק של רגשות.
כל חטופה היא עולם ומלואו ושמחת השיבה היא בלתי נתפסת ולצד זה, מה עם היתר?
ומה עם רגעי החרדה?
האם אפשר באמת לשמוח בלב שלם?
זה ככה. בכל שמחה, עד שיבוא המשיח, יהיה ה"אֲבָל" הזה.
אנחנו אומרים וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יֹצְאִים בְּיָד רָמָה, זו מן תנועה כזו שמרימה את היד למעלה...
וביד הזאת חסרות אצבעות.
מפני שזה לא מושלם.
כזה דבר מדהים קרה לנו בבוקר של יום ראשון, יום השחרור של החטופות: פתאום מתבשרים על ארונו של אורון שאול, שהגיע גם הוא!
ופתאום, כל התחושות התערבבו.
וחשבתי, זה בדיוק כמו יציאת מצרים, כשכולם יוצאים מהשבי ופתאום סרח בת אשר אומרת: רגע רגע – ארונו של יוסף!
וואו.
יוסף, שאמא שלו לא זכתה לגדל אותו.
יוסף, שאבא שלו חיכה לו כל כך הרבה שנים.
הביטו בפנים של זהבה, אמא של אורון שאול.
כמה קמטי צער.
תחשבו על אבא הרצל שאול, שלא זכה לראות
את הילד שלו חוזר.
שמחה יהודית באמת תמיד תהיה מורכבת, עד שמשיח יבוא, כי כל כך הרבה לא זכו.
לא זכה הרש גולדברג פולין ולא זכתה עדן ירושלמי ולא זכה הרב אלישע לוינשטרן שנהרג במלחמה.
ואיך ה' שלח לנו ביום השחרור של שלוש החטופות תזכורת למי שלא זכה.
ובפרשתנו, משה רבנו עומד במקום הזה בדיוק.
מצד אחד מכות נוראות על מצרים.
מצד שני פרעה, או החמאס, לא יורד על ברכיו!
אז מה אנחנו עושים במצב הזה?
השבוע יש יארצייט מאוד מאוד מיוחד. היא נכנסת ככה בלוח של היארצייטים, בין הרב דסלר שפטירתו השבוע, לבין בעל התניא, שפטירתו השבוע גם כן.
קראו לה הכובסת.
הכובסת, מרים בת מָמָה מזרחי, שהקבר שלה בירושלים נודע כמקום של סגולה מיוחדת ותפילות שנענות.
היא עלתה מכורדיסטן. בעלה הצעיר נפטר ואחיו לא נתן לה חליצה, כי הוא התאסלם.
היא נשארה תקועה – לא יכולה להינשא ולא יכולה ללדת ילדים. והיא מכבסת.
מכבסת בבתים של גדולי ישראל –
הרב אלישיב, הרבי מזוועהיל (מבטאים "זְוִיל").
יום אחד הרבי מזוועהיל רואה אותה בוכה.
למה את בוכה? הוא שואל אותה.
והוא יודע שכביסה היא מיקרוקוסמוס של חיים של אישה.
כמה היא הייתה רוצה לכבס בגדים חגיגיים, שמעידים שיש בבית הזה שמחות.
כמה היא הייתה רוצה בגדים צנועים יותר לילדה המתבגרת הזו.
כמה היא הייתה רוצה עוד פעם לכבס את המדים שלו...
אבל הוא כבר לא נמצא כאן.
הכובסת בוכה. היא מכבסת בגד קטן של תינוק, והיא אומרת: לי אף פעם לא יהיה.
והוא אומר לה, אני נותן לך עכשיו ברכה,
שכל מי שתברכי אותו – ברכתך תתקיים.
מה היא בעצם עושה, הכובסת? מהי האומנות הזאת של הכביסה?
תקשיבו, זה אף פעם לא יהיה ניצחון מוחלט
על גיגית הכביסה. ואת תקפלי ותתרעמי ותתמרמרי ומחר?
היא שוב תטפס עד לשמיים.
וכי בגלל זה לא תעשי את מלאכת יומך?
בגלל זה לא תתני לכלום להתקדם – מפני שזה לא שלם?
מפני שיש עוד כל כך הרבה כתמים להסיר?
מפני שיש עוד כל כך הרבה יעדים שלא השגנו?
עבודת היום שלנו היא לקום ולנסות להסיר את הכתמים מהלב עד כמה שאפשר.
ולזכור, שזה לא שלם.
ולזכור שחסרים לנו כל כך הרבה בגדים שהיינו רוצים
שיהיו שם, במכונת הכביסה.
ואנחנו מחכים להם, שיחזרו.
ואנחנו עם משפחות נרצחי הפיגועים, שהמחבלים שלהם משתחררים.
ואנחנו נעשה מה שאפשר היום.
נשמח במה שיש.
נזכור את מה שאין.
ונתפלל, נתפלל לטוב.