350 שנה לאחר הגירוש: מה גרם לאנגליה לפתוח את שעריה מחדש ליהודים?

לאחר גירוש היהודים מאנגליה בשנת 1290, במשך 350 שנה לא דרכה כף רגלו של יהודי באנגליה. להבדיל מגירושים אחרים שהיו באירופה, שלעתים לא נאכפו בדורות הבאים והתמסמסו לאט לאט, (בפראג, למשל, חזרו יהודים אחרי הגירוש של 1542, וכאלף יהודים "לא רשמיים" ישבו בה), הרי שהבידוד הטבעי של אנגליה, והכניסה אך ורק דרך נמלי הים, סייעו לה לאכוף את הגירוש באופן הרמטי, לכאורה.

האנגלים בעצם לא ראו יהודים ולא ידעו כיצד הם נראים. הולנד ששה על היהודים מגורשי ספרד, כי כסוחרים ימיים מנוסים הם הזניקו את כלכלת הולנד, עד שהתחרתה בספרד, שהלכה וירדה אחרי הגירוש. אך האנגלים לא ששו לסוחרים. להפך, הם חששו מחדירה מוסווית של ההולנדים, ולכן לא ביקשו את ידם של היהודים, ולמעשה לא הכירו אותם כלל.

במאה ה-16 התפשטה הנצרות הפרוטסטנטית גם באנגליה. הפרוטסטנטים הטיפו לקריאה עצמית בתנ"ך, בלי תיווך של הכנסייה. המלך הנרי השמיני, שקיבל את הרעיון בהתלהבות, הקים בשנת 1540 שתי קתדרות לעברית על שמו, שבהם סטודנטים ילמדו עברית, ויוכלו לקרוא בתנ"ך בעצמם. הצעירים האנגלים התלהבו מהיכולת שלהם לקרוא בשפה שבה נברא העולם. הם נחשפו לרעיונות קבליים על משמעות האותיות העבריות, וקראו ספרות יהודית רעיונית. התקופה הזו נקראה "תקופת ההיבראיזם".

ב-1618, הכומר האנגלי ג'ון טראסק התלהב כל כך מסיפור יציאת מצרים שקרא בספר שמות, עד שהחליט כי חג הפסחא הנוצרי אינו מדויק, ומעתה יש לאכול מצות בחודש ניסן, כמו שכתוב בתורה. הוא הובא בפני בית המשפט ונאלץ לחזור בו מ"חטאיו", אבל הפרשה עוררה הדים גדולים באנגליה.

ב-1644 עלה לאמסטרדם מהארץ החדשה, אמריקה, אנטוניו מונטזינוס. לטענתו, הוא גילה באזור בוליביה שבט יהודי דובר עברית, מעשרת השבטים הנעלמים של ממלכת ישראל. יהודים באירופה כולה סברו כי זה סימן שמבשר את ביאת המשיח, וכי על היהודים בכל העולם להתעורר.

הרב מנשה בן ישראל, מגדולי חכמי אמסטרדם, נפגש עם אנטוניו מונטזינוס, ובעקבות הדברים התעורר לחפש יהודים במקומות נידחים, ואז גילה כי באנגליה קיימת קהילה יהודית נסתרת. במזרח לונדון ישנה קבוצת יהודים ספרדים, הנוהגים כאנוסים - לא בהחמרה יתירה, שכן באנגליה לא היתה אינקוויזיציה, אבל עובדת יהדותם לא היתה ידועה לשלטונות. עלה במוחו הרעיון לעורר את כל העמים לתמוך ביהודים לקראת ביאת המשיח המתקרבת, והוא כתב ספר בשם "מקווה ישראל", שהיה בעצם איגרת המופנית אל הפרלמנט הלונדוני, עמו עמד בקשרי מסחר. בספרו הוא מתאר את הקהילה היהודית שהתגלתה, לפחות לפי מה שחשבו אז, בבוליביה. הוא מספר כי בלונדון ישנה קהילה יהודית, מבקש מהפרלמנט לחדש את הקהילה היהודית באנגליה, ומתאר כמה טובה רוחנית וגשמית תצמח לאנגלים מכך.

באנגליה של אותם ימים לא היתה אנטישמיות גדולה, מהסיבות המתוארות לעיל – לימוד העברית וכתבי הקודש במקור ואי הימצאותם של יהודים בכלל, ולכן דבריו נפלו על אוזן קשבת. הוא הוזמן לאוליבר קרומוול, השליט הכל יכול של אנגליה. ב-22 בספטמבר 1655, ערב ראש השנה, התקבל רבי מנשה בארמונו בכבוד. הוא השתתף בדיונים שונים בפרלמנט האנגלי בנושא היהודים, והוסכם להושיב ועידה מיוחדת בנושא, היא "ועידת וייטהול". בוועידה זו קבעו המשפטנים כי אין חוק שאוסר את מגורי היהודים באנגליה, כי הגירוש לא נקבע בחוק האנגלי, אלא היה רק פקודת מלך.

לאט לאט חזרו היהודים לאנגליה, ובמהירות של מטאור השתלבו בחיי הכלכלה והחברה הגבוהה. תוך שנה כבר קיבלו אישור להיות ברוקרים בבורסת הסחורות, והיוו כ-10% מהברוקרים של אנגליה. בהמשך קיבל סולומון דה מדינה, יהודי מספרד, תואר אבירות. בלונדון התפתחו שתי קהילות, ספרדית ואשכנזית, עם בתי כנסת ובתי קברות נפרדים. האנגלים לא הסכימו להכיר ביהודים כגוף נפרד, ולכן לא היו נגדם חוקים מגבילים.

רב הקהילה הספרדית היה רבי יעקוב ששפורטש, שבהמשך היה ראש וראשון ללוחמים נגד משיח השקר שבתי צבי. לא תמיד היה קל ליהודים באנגליה, אבל הם נהנו מרווחה יחסית, וגם במלחמת העולם, כאשר בכל מדינות אירופה סבלו היהודים את רדיפות הנאצים וההשמדה, באנגליה נשארו היהודים כמעט בלי פגע, ואף קיבלו אליהם הרבה מהנמלטים ממדינות אירופה האחרות.