תקופת אחרי החגים: איך לגלות משמעות חדשה בתוך השגרה?

יש מושג כזה, שמתאר תקופה מעצבנת ומשמימה, נו איך קוראים לזה?

לא, לא בית ספר...

נו, תקופה כזו שאין בה כלום ונוחתים כזה בבום...

נו, שיש הרים של כביסה, ולא יודעים כבר איזה יום זה בשבוע...

אהה! "אחרי החגים". בינגו.

לא יודעת מה איתכן, אבל זה עף לי מהר יותר מטיל בליסטי. כולל הבום.

ועכשיו, איך נסקר תקופה כה עמוסה בכל טוב מרוחני ועד גשמי? והעיקר – איך נלך איתה שלובות זרוע בלב לתוך ה"אחרי..."?

בתשרי יש נקודות זינוק פוטנציאליות, מוחשיות וניכרות, מדוברות ועוצמתיות, ואחרי – אין?

או-הו, אם היינו מרגישות כמה כל יום הוא נקודת זינוק פוטנציאלית, היינו באמת מתפוצצים.

להתחיל מבראשית, כל יום מחדש.

הקב"ה, כמה נפלא, לא מוגבל לרגעי התעוררות של אלול, ולא לרטט של ר"ה, לא למחילה של יוה"כ וגם לא לשמחה של סוכות ושמיני עצרת.

כך אני משתדלת להרגיש בזמן האחרון, כמה הוא מלא כל עלמין וסובב כל עלמין, ולית אתר פנוי מניה.

משמיים ממש, תוך כדי אמירת הלל בסוכות, התחדש לי מבט יפה על הפסוק "מן המיצר קראתי י-ה, ענני במרחב י-ה".

פשוט דרך חדשה לקרוא אותו: "מן המיצר קראתי, י-ה ענני, במרחב י-ה". כשקראתי במיצר, בקושי, בחוסר, בגלות – הקב"ה מיד ענה לי, בשלל תשובות מגוונות שיכולות להיות רק למקום ברוך הוא, מעל ההיגיון שלי. אבל רק "במרחב י-ה", רק בישועה, במילוי החסר כרצוני, הרגשתי את השם, ולא סתם – את התגלות הרחמים שלו.

"השם לי, לא אירא". הוא איתי כל הזמן, שומע כל הזמן, עונה כל הזמן, גם במיצר, גם בקושי והכאב.

זכיתי למעין עליה לרגל בחוה"מ – להגיע לכותל, ואלו עוצמות שאי אפשר לתאר. לא רק בגלל ה"מצב", הסוכות והשירה.

כשהבטתי על הכותל עמוס האנשים, כל אחד עולם אחר, עם סיפור אחר. כל אחד עם הכאב, החלל, הישועה לה הוא מצפה. אני יודעת רק את חלקי שלי, ולחשוב כמה צער יש לשכינה מכל צערם של ישראל – זו עוצמה.

ואז הרגשתי את הקב"ה איתנו במיצר, ושמחתי באמת. יותר משמחת הישועה, לראות את הרחמים בתוך המיצר – זו ישועת הנפש.

כמה עם ישראל סגולי ומיוחד. זוכים לראות בשריד הקרבה שלנו לשכינה.

והלוואי ונזכה כל רגע

לראות

להראות

בקרוב ברחמים גלויים

בבית שנקרא שמו עליו.