מנהגי עדות
חולקרייש: כל מה שרציתם לדעת על המנהג היהודי העתיק
חולקרייש נשמע אולי כמו תבשיל הונגרי אותנטי. יש עוד ניחושים? ובכן, חולקרייש הוא מנהג יהודי אשכנזי עתיק יומין, שבו מוסיפים לרך הנולד "שם חול", שם בלועזית
- יהוסף יעבץ
- י"ח אייר התשפ"ד
(צילום: shutterstock)
חולקרייש נשמע אולי כמו תבשיל הונגרי אותנטי. יש עוד ניחושים?
ובכן, חולקרייש הוא מנהג יהודי אשכנזי עתיק יומין, שבו מוסיפים לרך הנולד "שם חול", שם בלועזית. אם בהכנסתו לבריתו של אברהם אבינו נקרא "צבי", הרי ששמו הלועזי מן הסתם יהיה "הירש", וכך הלאה.
עדויות למנהג זה מופיעות כבר לפני שש מאות שנים, זמנו הוא ברגע שהיולדת מסוגלת לצאת מביתה. כחודש אחרי הלידה, בשבת הראשונה שבה היולדת מסוגלת ללכת לבית הכנסת, מתאספים ילדים סביב עריסתו של התינוק, ואז מגביהים את העריסה וקוראים: "חולקרייש, איך ייקרא הילד הזה?", כך שלש פעמים, ולאחר מכן קוראים פסוקים מסוימים, ומכבדים את הנוכחים בעוגות.
כניסת היולדת לבית הכנסת היתה גם היא רגע מיוחד במנהגי יהדות אשכנז הקדומה. היא היתה מתלבשת בגדים מיוחדים ונכנסת ברגע שהציבור הגיע לאמירה "שמחים בצאתם וששים בבואם".
שם החול נקרא לפעמים אצל קדמונינו "שם עריסה", שכן הוא לא ניתן בברית, אלא בהיות התינוק בעריסה, וגם את הביטוי "חולקרייש" יש הגוזרים משילוב של המילה העברית "חול" והמילה הלועזית "קרייש" – עריסה. אמנם מהר"ם מיינץ, מגדולי אשכנז, שחי לפני למעלה מחמש מאות שנה, כותב כי פירוש המונח "קרייש" הוא צעקה, על שם שהילדים צועקים את "שם החול" של הרך הנולד.
המנהג לתת שם חול נהג גם בארצות המזרח. ב"ה שכאן בא"י לא צריכים שם חול, ואנחנו מסתפקים בשם העברי.