ניסוך המים: ההכנות, החגיגות והאסון שגבה אלפי הרוגים

בפרשת אמור מופיעים דיני חג הסוכות וקרבנותיו. אך ישנו עוד דין הנוהג בבית המקדש, שלא כתוב בתורה, והוא: ניסוך המים.

זה אכן נדיר ששופכים מים על גבי המזבח. בדרך כלל קרבנות הם מן החי, או מנחות מן הצומח, אבל לא מים.

ניסוך המים הוא הלכה למשה מסיני, ולכן אינו מוזכר בתורה. הוא פשוט נהג כך מימות עולם.

אבל לכל דבר טוב יש מישהו שיתנגד... בזמן בית המקדש היו בירושלים הצדוקים, והם לא הסכימו לקיים חוק שלא כתוב בתורה. הם לא סמכו על קבלת חכמים, וניסו לקעקע את הדין הזה.

ההכנות לניסוך המים היו חגיגיות ומיוחדות: היו מורידים ילדים לשאוב את המים מהשילוח, ילדים שגודלו מילדות כך שלא יגעו ולא יתקרבו לטומאה. את הילדים היו מושיבים על לוחות עץ גדולים שהונחו על חמורים. לוח עץ אינו מקבל טומאה, ולכן חוצץ בפני הטומאה. ממעיין השילוח היו שואבים את המים, ומשם עולים בשירים ובריקודים למקדש, לשמור את המים בטהרה עד שעת ניסוך המים. בהמשך היתה נערכת שמחת בית השואבה, שהיתה שמחה גדולה ומיוחדת עד מאד, וזכר לה אנו עורכים "שמחת בית השואבה" מדי שנה בשנה בסוכות.

בשלב מסוים, אחד ממלכי החשמונאים תמך בצדוקים. היה זה ינאי המלך, ינאי היה גם כהן גדול, למרבה הצער, וכשהוא עלה על המזבח בזמן ניסוך המים, הוא לקח את המים שנשאבו בטהרה לשם הניסוך ו... שפך אותם על רגליו. כעס נורא התחולל בעם העומד וצופה במעשיו מן העזרה, וכולם רגמו אותו באתרוגיהם. המלך המרושע, שצפה את תוצאות מעשיו, הטמין מאחורי החומות קבוצה של שכירי חרב נוכרים, שנכנסו והרגו בעם. אלפי איש מתו באותו היום. גם המזבח ניזוק ממטר האתרוגים, והיו צריכים לתקנו.

הצדוקים טענו כי אין להקריב מים לה', ונשמט מעיניהם מקרא מפורש בספר שמואל פרק כ"ג, שדוד המלך הסיך מים לה'. האמת היא שהטענה הזו היתה סתם כיסוי לעובדה שהצדוקים ניסו לקעקע את סמכות הסנהדרין והפרושים. במבחן הכוח, לפעמים היו הצדוקים חזקים יותר, אבל במבחן הזמן, הם נעלמו ממפת ההיסטוריה הרבה לפני שנכתבה המשנה. האמת נצחית, ולשקר אין רגליים.