החבאת משהו במכפלת? ניקיון כפיים לאורך ההיסטוריה

התורה מציינת כי כל התרומות לבניין המשכן ניתנו "ביד איתמר", ומפרשים חז"ל כי אף על פי שמשה היה אחראי, אין מפקידים כספי ציבור ביד אדם אחד, אפילו לא ביד משה רבנו! תמיד צריכים שניים.

כך בימי המילואים, שימש משה רבנו במשכן, עם חלוק בלי מכפלת, שכן במכפלת אפשר להחביא משהו.

מובן שהקב"ה לא חשד במשה, אבל כך מלמדת אותנו התורה דרך ארץ, שלא יאמר אדם 'תלמיד חכם אני, אף אחד לא יחשוד בי', ולא יעמיד את עצמו בניסיון. כספי ציבור צריכים להתנהל אצל רבים, ובצורה שקופה.

כיוון שבמשך הדורות בגלות, לא היו ליהודים מוסדות קבועים וחוקים קבועים איך להתנהל עם כספי הקהילות, לכן נכתבו פנקסים עם תקנות מחייבות, ובהם רואים כל מיני תקנות מעניינות שמטרתן היא להגן על הכספים מפעולה של איש אחד, ולהגן על העסקנים מפני חשד.

פנקס קהילת צעהלים קובע: "לאלופי הקהל יהיו שתי חותמות, יהודית וגרמנית. חותם אחד אצל ראש הקהל ואחד אצל חברי הוועד. החותם צריך להיות מוכן בכל עת, שאם יהיו זקוקים לו יהיה במקום".

כך אי אפשר לקבל החלטה כספית בלי הסכמת הראש והסכמת הוועד. גם בזמננו מופעל אמצעי כזה בעמותות גדולות, כאשר יש שני "מורשי חתימה".

עוד תקנה מעניינת אנו מוצאים אותו פנקס: "מכתב הנמען לקהילה, חייב ראש הקהל לפותחו לפני אחד מטובי העיר, כדי שלא יתעורר החשד שהוא העלימו".

גם זו דרישה לשקיפות: אף על פי שראש הקהל מקבל את ההחלטות, הוא לא יכול להעלים מידע מהאחרים והוא משתף אותם בכל דבר ועניין.

וכך כותב בעל ראשית חכמה: "מה שנאמר גבי בני גד ובני ראובן (במדבר ל"ב, כ"ב) והייתם נקיים מה' ומישראל, ורבותינו ז"ל למדו מכאן שצריך אדם להרחיק עצמו מן החשד, כדתנן (שקלים פ"ג מ"ב) אין התורם נכנס לא בפרגוד החפות ולא במנעל ולא בסנדל, שמא יעני ויאמר מעון הלשכה העני, ושמא יעשיר ויאמרו מתרומת הלשכה העשיר, שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שצריך לצאת ידי המקום, שנאמר והייתם נקיים מה' ומישראל, ואומר (משלי ג', ד') ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם. וכיוצא בזה מה שאמרו ז"ל (חולין מד ע"ב) הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו".