עמית שני ששוחרר מהשבי: "אמרו לנו לכתוב מכתב פרידה כי יש סיכוי שהלילה נמות"

עמית שני בן ה-16 נחטף מקיבוץ בארי כאשר שבעה מחבלים פרצו אל ביתו בזמן ששהה בממ"ד עם אימו ואחיותיו. במשך 54 ימים, הוא היה שבוי בעזה יחד עם שכנו יוסי שרעבי הי"ד וחברו אופיר אנגל. אופיר ועמית שוחררו בעסקת החטופים, יוסי נרצח בשבי החמאס.

הריאיון עם עמית לחדשות 12 התקיים יום לאחר שפורסם שיוסי שרעבי ואיתי סבירסקי נרצחו בשבי. "יוסי באמת שילם מחיר שלא הגיע לו בכלל והוא נחטף, הוחזק שם מעל ל-100 יום, ובסוף הוא גם נרצח שם", אמר עמית. "באיזשהו מקום, זו הייתה נחמה שהוא היה איתנו בשבי, הוא היה בוגר, אז הוא היה גם האחראי, היה לו מאוד חשוב שנצא משם. הוא תמיד ניסה לדאוג לנו. אני זוכר גם שבפעם אחת, אחד המחבלים ששמר עלינו שם שאל אותו: 'אם הייתה לך אופציית בחירה, להוציא את אחד האנשים שפה, במי היית בוחר?'. הוא ישר ענה שהיה משחרר אותי או את אופיר אנגל. הוא שם את החיים שלנו לפני החיים שלו".

את רגעי החטיפה שלו, עמית מתאר בבירור: "התעוררנו מאזעקות צבע אדום ב-6:30. לאט-לאט התחלנו לשמוע את היריות מתקרבות לבית: אני הייתי עם אימא שלי והאחיות שלי בממ"ד. לאט-לאט היריות מתחלפות בפיצוצים של RPG, של רימונים. המחבלים נכנסים יותר ויותר עמוק לקיבוץ - בשלב מסוים, גם לבית שלנו הם נכנסו, שברו דברים, הוציאו אותנו מהממ"ד".

המחבלים נכנסו לממ"ד, ועמית ניסה להילחם בהם. "הם נכנסו עם הנשק, ולי הייתה צלחת חרסינה ביד, פשוט ניסיתי לקפוץ על אחד מהם והוא לקח צעד אחורה בהתחלה, ניסיתי לקחת לו את הנשק - זה לא היה מהלך מחושב, אינסטינקט כזה. אחריו ראיתי עוד שבעה מחבלים שנכנסים, אז ירדתי על הברכיים".

עמית נקשר ונזרק החוצה, יחד עם משפחת שרעבי ואופיר אנגל. "הם קשרו את יוסי, הוליכו אותנו למין צומת כזו בקיבוץ ומשם העלו את הגברים, ושאר המשפחה נשארה שם מאחור. בהתחלה המחבלים חשבו שאני ואופיר חיילים, זה מה שהם שאלו אותנו, ופשוט נסענו משם לעזה."

באותם רגעים, עמית מספר שהאמין כי המחבלים ירצחו אותו בעזה. הוא בכלל לא דמיין מצב של שבי. הוא ניסה למצוא דרך להימלט מהרכב, כשהוא עם ידיים קשורות. "לא הייתה שום אפשרות, הכביש היה עמוס במחבלים. הם הלכו חופשי, לקחו דברים מהקיבוץ לתוך עזה, חפצים, אנשים".

כשהגיעו לעזה, המחבלים הכניסו את עמית, יוסי ואופיר לבניין, צילמו אותם ואיימו עליהם בנשק. מאז, הם נשארו יחד עד השחרור של אופיר ועמית. "כל הזמן ניסינו לעודד אחד את השני, לומר שיהיה טוב", מספר עמית. "אחרי שהבנתי שלא הולכים להרוג אותנו, נרגעתי קצת כי חשבתי שעסקה תיקח כמה ימים. ואז זה נמשך ונמשך, בהתחלה אתה חושב 'טוב, שבוע הבא ואז עוד שבוע ועוד אחד'".

את יום הולדתו ה-16 הוא ציין בשבי. אוכל ומים לא היה יותר מדי, והוא גם לא רצה לבקש, אבל יוסי הצליח לשכנע את השובים להפעיל להם רדיו. "עד הרגע שהייתה התלבטות אם להיכנס קרקעית או לא, עד לנקודה הזאת, היה לנו בעצם רדיו, אבל לא ידענו הכול - לא ידענו מה קרה עם המשפחות שלנו, מה קרה עם הקיבוץ, לא ידענו מה היה סדר הגודל".

את הלוחמה הפסיכולוגית שלו, החמאס הפעיל גם על החטופים. עמית מספר שאמרו להם שהמחבלים הגיעו לתל אביב, שהם לעולם לא יחזרו הביתה כי לא רוצים אותם שם, ושהשהות בשבי תימשך שנים. בתקרית אחרת, הם אפילו הכינו אותם למוות. "בשלב מסוים הם נכנסו ואמרו: 'טוב תשמעו, הלילה יש סיכוי גבוה מאוד שתמותו. תכתבו מכתב אחרון", מספר עמית. "ישבנו אני, יוסי ואופיר, כל אחד כתב מכתב, דף כזה. לא הבנו מה הכוונה - אם הם אומרים את זה סתם, אם זה בגלל ההפצצות או משהו שהם מתכננים לעשות לנו. אבל גם אם אתה לא מאמין, כשאתה כותב את זה, מנסה לסכם את החיים שלך, זה קשוח".

עמית כתב למשפחתו לחבריו, כשהוא לא יודע מה עתיד לקרות. יום למחרת הם קמו בבוקר ליום רגיל, כמה שאפשר. בכל התקופה בשבי, החטופים ניסו לעודד אחד את השני, לקוות לסוף טוב, ולמרות שאופיר ועמית חזרו הביתה, חלק מהחטופים נרצחו בשבי וחלקם מחכים להצלה. "הפציעה הנפשית שהם עוברים שם זה לא משהו שיהיה אפשר לרפא אותו אחר כך", אומר עמית ומוסיף שהוא חושש לחייהם. "הם לא מוחזקים על ידי אנשים שידאגו להם שם. זה אנשים שבלי בעיה ירצחו אותם שם".

את יוסי הוא ראה בפעם האחרונה כשהשתחרר, והוא אפילו לא הספיק להיפרד. המחבלים לקחו את עמית ואופיר, ואת יוסי לקחו למקום אחר. כאמור, יוסי נרצח בשבי החמאס וגופתו מוחזקת בעזה.

לאחר שחזר לארץ, עמית אמר: "באמת זה לחזור לחוף מבטחים, זה לקבל מחדש את כל מה שלא היה לך שם". אבל רק כאן הוא בעצם הבין את גודל האסון. כעת, עמית מנסה להסתגל למציאות החדשה. מציאות בה אין קיבוץ ואין בית. מציאות בה חלק מחבריו נהרגו וחלק שבויים בעזה. "אני עדיין מעכל את זה. זה משהו שאתה לא תופס את זה פשוט - אנשים שהיית איתם מהגן, חברים שלך, אנשים שאתה מכיר כל כך שהם פשוט כבר לא פה", אמר וסיים בפנייה לשחרור החטופים: "כל מי שיצא משם, גם אני, יצאנו במזל. לאיתי וליוסי לא היה מזל. אבל יש עוד 134 שאותם אפשר וחייב עוד להציל משם".