סיון רהב מאיר: כשעם ישראל נתן כוח לנתן שרנסקי בכלא הרוסי

סיפור יציאת מצרים משפיע כבר אלפי שנים על מיליוני אנשים ומעורר תקווה והשראה. השבוע קוראים עליו בתורה בפרשת בא, וזו הזדמנות לחבר אליו את היומיום שלנו.

• "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: בֹּא אֶל פַּרְעֹה". פרשת השבוע, פרשת "בא", היא הפרשה השלישית בספר שמות. סוף סוף זה קורה. משטרים של רשע קורסים לבסוף. הם יכולים להטיל אימה, לשעבד, לזרוע הרס ואלימות, אבל בסוף מגיע זמנם להיזרק לפח האשפה של ההיסטוריה. כולנו תקווה שזה יקרה בקרוב למשטרים שסביבנו. בפרשת השבוע, הגיע הזמן של פרעה להיעלם מן העולם. אלוקים אומר למשה לבוא אל פרעה ולבשר לו: זמנך עבר.

• "וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'". יש פה עיקרון-יסוד מדהים. למה כל זה קורה? למה כל זה נכתב בתורה? כדי לנקום בפרעה? כדי לנצח אותו? לא, "למען תספר". אתה חלק מסיפור גדול. אתה כל הזמן כותב פרק נוסף בסיפור. פרשנינו מסבירים את האופטימיות הגנוזה בפסוק הזה: תחשבו על יהודי שעובד בפרך, נאלץ לראות איך זורקים את התינוק שלו ליאור, משועבד ברמות הכי מייאשות, אבל יום אחד – כך מבשרים לו – יהיה לך בן וגם לו יהיה בן, והם כבר יחיו במציאות אחרת, טובה יותר, וישאלו על התקופה הקשה הזו.דיברתי השבוע עם נתן שרנסקי. הוא צלצל אל ירון אור, אבא של אבינתן אור החטוף, שאמר לאחרונה שהוא כל הזמן חושב על בנו ועל שרנסקי, ומתחזק מכך. שרנסקי סיפר לי מה אמר לאבא של אבינתן: "בכלא, הרבה דברים נתנו לי כוח. קודם כל אביטל אשתי. הרגשתי אותה איתי, למרות שלא נפגשנו. עם ישראל נתן לי כוח. ידעתי שמתפללים עלי, שיש בחוץ עוצמה של עם נפלא שאני שייך אליו. היה לי גם ספר תהלים, הספר שכתב דוד המלך, והוא נתן לי כוחות. הרגשתי שדוד המלך כתב גם עליי ועל המצוקה והקושי שלי. אבל רק אחרי תקופה ארוכה בכלא, הגעתי להבנה הבאה, עליתי מדרגה: זה לא רק שדוד המלך נותן לי כוח. אני נותן לו כוח! כל הדורות הקודמים מסתכלים עליי, אני ממשיך אותם, אסור לי לאכזב. אני קשור לכל העבר המפואר שלנו ולכל העתיד המפואר. אני חלק מסיפור גדול. זה נכון לגבי אסיר-ציון בכלא הרוסי, זה נכון לגבי החטופים עכשיו במנהרות בעזה". למען תספר.

"וַיְמַהֵר פַּרְעֹה לִקְרֹא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר: חָטָאתִי לַה' אֱלֹהֵיכֶם וְלָכֶם". אחרי שבע מכות מצרים בשבוע שעבר (דם, צפרדע, כינים, ערוב, דבר, שחין, ברד), השבוע מתוארות שלוש המכות האחרונות, הסופיות (ארבה, חושך, בכורות). פרעה מתחיל משא ומתן עם משה רבנו, כדי להינצל מהמכות. אבל אז וגם היום, אין מה להתרשם מהצהרות של משטרי רשע, ומגלגולי עיניים של שליטים אכזריים. פרעה מתחרט כי קשה לו, ומיד אחר כך שוכח ונאטם וחוזר לסורו.

• "וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת ה' מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". זה לקח 430 שנה. לא תמיד הכול קל ומהיר, תהליכים היסטוריים לוקחים זמן, אבל בסוף ההיסטוריה מתקדמת. בוודאי היו כאלה שהתייאשו באמצע, דורות שהפסיקו להאמין בסיפור המשותף וחשבו שיציאת מצרים לעולם לא תגיע. המצרך הדרוש ביותר בשנות השעבוד לא היה טיט או לבנים, אלא תקווה. יש בתורה השבוע מילים חשובות לכל מי שרוצה להרים ידיים מול הדיונים מרתיחי-הדם בהאג, מול קרקס הצביעות הבינלאומי, מול תהומות של כאב וצער על יקירינו.

• "בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל לֹא תוֹצִיא מִן הַבַּיִת... וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם". ליל הסדר קורה בבית, בחיק המשפחה. לא בהפגנות ענק, לא בכיכרות הערים, לא באירועים שבהם סופרים את מספר המשתתפים ומוציאים הודעה לעיתונות. בסוף, בין המטבח לסלון, שם מתבצע החינוך, שם מתרחשים התהליכים שמשפיעים לטווח ארוך. וזה הצליח. אנחנו קוראים את הפסוקים האלה בכל העולם היהודי בשבת הזו, וכמובן יושבים בעוד כמה חודשים לשולחן ליל הסד, ב"והגדת לבנך" השנתי.

• "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא ה' אֶתְכֶם מִזֶּה, וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ". שלוש המילים האחרונות הן חשובות: זה לא רק סיפור מרומם, יש פה הוראות, תכלס, ביחס לחמץ בפסח. בפרשה הזו מתחילים לקבל מצוות מעשיות, 20 במספר. כנראה שכדי לזכור וליישם עקרונות-על צריך לרדת לפרטים הכי קטנים, להכניס אותם ליומיום. לא רק לדבר על חירות ורוחניות אלא לבטא זאת גם בפירורי מצה במקום פיתה.

• "וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרָיִם". את הפרשה נועלת מצוות התפילין. הנה אחד הסיפורים היפים ששמעתי עליה. ישי תורג'מן שלח לי אותו, וכתב: נועם רמתי המפקד היה עם חייליו בפעילות מבצעית. לא הייתה לו אפשרות להניח תפילין כל היום, והשמש כבר שקעה. כל החיילים הרגישו את הצער שלו. זו הפעם הראשונה מאז בר המצווה של המפקד, שהוא לא מניח תפילין. התפילין היו במרחק של כמה מטרים, אבל אסור היה לנוע לשם ובטח לא להתחיל להניח אותן. ומה קרה למחרת? אם יום אחד נועם לא מניח תפילין, אז למחרת כל החיילים, מכל הגוונים, גם כאלה שמאז הבר מצווה לא הניחו תפילין, ביקשו להניח ביחד איתו, בזה אחר זה.

בשבוע הבא כבר ייקרע הים, ופרעה ייטבע. בינתיים התורה מזכירה לנו איך מחזיקים מעמד – סיפור, תקווה, עשייה.

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".