העיניים שלה היו עצומות, אבל בתוכן? ראיתי אש ולהבה

יכולתי לספר לכם על ראש השנה העצום שהיה לנו.

איך ישבנו יחד בעיר הבירה קטמנדו, וגם בעיר פוקארה, מאות רבות של אנשים באולם הגדול, וכל כך טוב היה לנו יחד.

יכולתי לספר על שאר הימים של החג: על ארוחות משותפות, אווירה נהדרת, שירים שמחים וסיפורים אישים אל תוך הלילה.

יכולתי גם לספר על השיחות שנרקמו בינינו לבין עוד המוני נשמות חדשות שזכינו לארח בבית שלנו.

יכולתי.

אבל מול עיני עומדת דמותה של אסנת.

איך היא פסעה בשביל המוליך לבית חב"ד בדיוק כשהשופר החל ליבב.

דמות צנומה.

שיערה אסוף כפקעת על ראשה, ועל גבה תרמיל עצום ממדים. הזיעה טפטפה לה במורד הלחיים.

הגיעה אחרי 40 שעות של נסיעה מהודו, ועוד שעה וחצי הליכה מתחנת האוטובוס של קטמנדו.

הרגליים שלה היו גחלים לוהטות.

אין דבר שהיא חיכתה לו יותר מלזרוק את התרמיל ולצנוח על הספה.

אבל אז פתאום שופר.

מי בכלל זכר שראש השנה היום?!

ואני, שעמדתי צמוד לחלון בית הכנסת ראיתי איך כל גופה נרעש ונפחד מפחד יושב תהילות ישראל.

ראיתי איך, עם התרמיל הכבד שעל הגב שלה, היא עצרה,

ועברה לדום.

איך היא עצמה את העיניים שלה והרימה את הראש למעלה.

העיניים שלה עצומות היו, אבל בתוכן?

ראיתי אש ולהבה.

פתע נראה היה לי התרמיל שלה קטן בהשוואה להוד והרוממות שעטפו אותה.

הזיעה שעל לחיה דמתה בעיני לפנינים.

והידיים שלה, הפרושות לצדדים?

כסולם מלאכים העולים מעלה. השמימה.