אפרת ברזל: אם נגזר עליך בראש השנה לנקות פריזר, אתה תנקה אותו

אני חיבת שפעם אחת ולתמיד מישהו יסביר לי מה ההבדל בין חופש, נופש, חופשה, ונופשון.

לא מבחינה של עברית. מבחינה של מהות. של תוכן. של מבנה. של השקפה נכונה.

כששואלים אותי בימי בין הזמנים, איפה אני, מה אני אמורה לענות כדי להישמע נכון. אני גם רוצה עבור עצמי לדעת מה קורה איתי.

האם אני בנופשון? האם אני בחופש או שמא אני בחופשה? או שפשוט יצאנו לנופש. מה נכון להגיד. למי ששואל, למי שמטלפן.

מה זה אומר עליך כשאתה מנסח את מצבך כעת, ואומר שאתה בנופש, האם אתה גדול יותר מאשר אם היית אומר שאתה בנופשון? האם הסיומת המקטינה של המילה מקטינה אותך, או את הנופש?

האם היא קשורה לסגנון הלינה, או לכמה אתה מרשה לעצמך לפוש?

האם חופש הוא הסטטוס שמאפשר לך, כאברך חשוב, לרדת עם כפכפים לחדר האוכל?

האם גם בנופשון אפשר לרדת כך?

ובחופשה?

מהי התשובה הנכונה?

והאם התשובה לעיל, נכונה גם בתפילה?

האם מי שבנופשון, אמור בעתיד לגדול להיות אדם בנופש? או שאין זו משימת חייו, וטוב לו איפה שהוא, כך?

עד שיתקבלו תשובות, אני מתוך הקיטנה האימהית שלי – גם על ההגדרה הזו צריך פעם שנתעכב, "קיטנת אמהות", "נופש נשים" – עד שיתקבלו תשובות, אני מתוך הקיטנה הפרטית הקטנה שלי, המתקיימת בתוך ממלכת המחשבות שלי, מסמנת בשורות הבאות שני מסלולים פרטיים, בטיחותיים, מסקנות של בינתיים שעוברות עלי בבין הזמנים הזה:

1. פעם ראשונה השנה שאני גאה להודות, אחרי בירור מקיף, ועוד ניסיון אחרון: אני שונאת להיכנס למים של הבריכה, ושל הים. לא משנה איך הוא נקרא. ים. אגם. מאגר. מעין. או כל אפשרות מימית אחרת. זה לא נעים לי. זה לא כיף לי. האחרי כל כך מציק לי שהוא לא שווה לי את האמצע. מאוד אוהבת להתבונן על הים, שעות, גם התכלת של הבריכה עושה בי שמחה, אבל הדביקיות הזו, והחול בין האצבעות של אחרי, הכלור, וכל מה שזה כולל, לא. תדעו שאם אני נכנסת אתכן, בנות, זה נטו מאהבה אליכן, ורצון שתיהנו עם אמא. מסייגת כאן כניסה של כפות רגליים, עד הקרסוליים במסלולי נחלים. זה כן. ובגדול.

2. כתוב שכל מה שנגזר על האדם הרי נגזר עליו. נכון?

בכמות, באיכות, בכמה כסף שאתה אמור להרוויח, ככה השנה תרוויח, כמה חורים שיהיו בחבית, זה מה שיצא ממנה, נכון?

כמה עבודה פיסית שנגזרה עליך השנה, ככה יהיה לך. החשבון הזה, אם הבנתי נכון, נכון בכל תחום, נכון?

השנה, פעם ראשונה, אחרי שלושים שנה, לא היינו בבית בפסח. ואנחנו מהסוג של בבית בפסח.

 לא היה לי כוח, לא היה לי זמן, לא היה לי חשק, בעיקר לנקות את הפריזר הלבן, הגדול, האוגר קרחים, מדפיו החלודים פה ושם, מבפנים. לא מתחברת אליו, לא לטפטופים שלו עד שהוא מפשיר, לא לשלולית שהוא יוצר סביבו בתהליך, גם אם היא מגיעה לי רק עד הקרסוליים. לא אוהבת אותו. בכלל, יחסינו התקררו לאחרונה, מי שבעיקר מדבר עם המקפיא הזה הוא בעלי, שמאפסן שם בשרים לחגים, בדרך כלל הרבה זמן מראש, כאילו שאנחנו בתקופה של צנע, כאילו שצריך לצאת לציד כל פעם שהילד רעב.

הפריזר הזה, הוא יותר שלו.

חזרנו בחמישי שעבר מהמדבר.

פעם אחת נכנסתי לבריכה. הייתי בפנים שעתיים. את מה שיש לי להגיד על מצבור המים הזה, כבר אמרתי. רק הרגזתי את הנכדה שלי כל השעתיים האלה. אמרתי לה שאני בת הים הקטנה, ושהבת שלי, שגם היתה איתנו היא הבת של בת הים, ושהיא, הנכדה היא הבת של הבת של בת הים, וזה כבר היה לה יותר מדי.

כשחזרנו הביתה, איך להגיד את זה בעדינות, פתחנו את הדלת, והיה ריח נורא. של נבלה, ריח נורא. אפילו נורא מזה. אי אפשר היה לנשום. כולם צעקו איכס איכס. מישהו הוציא את מיד את הפח וחשב שאולי זה יהווה פתרון, לרגע היה נראה שכן, אבל לא. הריח המשיך והחמיר, עד שבעלי גילה, שהפריזר שלו, הוא סיבת הסירחון. מסתבר שהדלת שלו היתה פתוחה, מעט, כל השבוע הזה כשאני התמודדתי עם אמבט האנשים וגלגלי הים.

כל הבשר בפנים נמס, המשביר לצרכן, נהרס. בשאריות הקרח היו שבילים של דם שבשר מופשר יודע להפריש. זה היה מחזה איימים.

כולם ברחו. ורק אני נותרתי לבדי מול המפגע. מה שנגזר עליך בראש השנה. אם נגזר עליך לנקות פריזר, אתה תנקה אותו. אם לא בפסח, אז בנופשון. אן לא בנופש אז בחופשון. כמות של אקונומיקה שצריכה להישפך, תישפך, גם אם תבכה עליה.