מדוע הקפיד הרב אורי זוהר לחלק סוכריות?

השבוע יחול יום פטירתו הראשון של הרב אורי זוהר זצ"ל, ורציתי להתמקד בהנהגה אחת שלו שזכתה פחות להתפרסם. הוא הקפיד לחלק סוכריות לכל ילד שהגיע לביתו. שמעתי שהיו עוד גדולי ישראל שכך נהגו, ולא מזמן גיליתי טעם להנהגה הזו.

מסופר (בספר "כמים" מתורתו של הרב שלמה הופמן) שראש ישיבת חברון הרב יחזקאל סרנא זצ"ל שאל את מרן החזו"א למה הוא מבזבז את זמנו בזמני קבלת קהל לענות על שאלות שטותיות, בעוד שעם ישראל זקוק לתורתו שמקיימת את העולם. החזון אי"ש ענה שהוא עונה רק לשאלות שקשורות לעשיית שלום בין איש לאשתו, ש"גדול השלום שעליו מוחקים את השם" (כמבואר בפרשה שבוע הבא). שאל אותו הרב סרנא, הרי מעשים שבכל יום שאנשים שואלים שאלות כמו האם לפתוח חנות דגים או נעלים, או אם כדאי לקנות דירה בקומה שלישית, וגם על שאלות כאלו הרב עונה. וענה החזון אי"ש, שלפני ששואלים על הזוגיות, אנשים מגששים עם שאלות סתמיות כדי להרגיש בטוחים. וגם על זה צריך לענות, שרק כך אפשר להגיע לקשרי אמון ולשמוע את השאלות האמיתיות.

יש בזה לקח עצום. כדי להשפיע על הזולת צריך להיות אנושי ולבבי, ואין כביש עוקף. לא מדובר בבזבוז זמן. זה מה שיוצר את הקשר, את הגשר, שבזכותו אפשר להשפיע ולחזק.

אם תבוא לאדם ותשאל אותו על הבעיות שלו ואם הוא צריך עזרה, הוא ככל הנראה יחסם. אבל אם תיצור קודם אמון, דרך התעניינות, דרך מחמאות, דרך זמנים משותפים, כך ניתן בהדרגה להעמיק את הקשר, ולגעת בנקודות האישיות. בניית יחס אנושי זה תהליך עם קצב משלו. הוא מחייב סבלנות והשקעה, הארת פנים וחביבות. החזון איש לימד שבלי זה, אי אפשר להשפיע באמת.

אני חושב שזה גם כלל גדול בחינוך. לפעמים מפגש עם רב גדול ייזכר לטובה אצל הילדים דווקא בזכות הלבביות הזו, או הסוכריות שהם קיבלו (תלוי בגיל)... יחס לבבי ואנושי יכול להציל מנשירה. כאשר בחור מרגיש חשוב ואהוב, הוא יתאמץ ויקבל כוחות להתגבר על יצרו. גדלות בתורה לא סותרת את זה, להיפך. בפרשתנו מסופר שאפילו הכהן הגדול נהג כך: בגמרא (נדרים ט') מסופר שבחור מהדרום שקיבל על עצמו נזירות הגיע לבית המקדש עם שערו הארוך. מה אתם חושבים שאמר לו הכהן הגדול? הוא אמר לו: "בני, מה ראית להשחית שערך זה הַנָּאֶה". הוא גם נשק לו על מצחו ובירך אותו. וואו!

בפסוק כתוב: "כְּחִצִּים בְּיַד גִּבּוֹר, כֵּן בְּנֵי הַנְּעוּרִים" (תהילים קכ"ז, ד'). מה ההשוואה הזו בין חץ וקשת לבין בני הנעורים? שמעתי מהרב רוזנברג, שטבע החץ, שצריך למשוך אותו אליך כדי שהוא יעוף רחוק. וכך בדיוק גם בני הנעורים, אם אנחנו רוצים שהם יגיעו רחוק ויממשו את הכשרונות שנטע בהם הקב"ה, צריך לקרב אותם, למשוך אותם אלינו באהבה, באנושיות ובלבביות אמיתית.

יש סיפורים רבים על גדולי ישראל ורבנים, שהקפידו לתת יחס לבבי ואישי, אפילו לקטנים. בזכות זה הם השפיעו, חיזקו וזכו להאהיב את התורה על תלמידיהם. יהי רצון שנזכה גם אנחנו ללכת בדרכם ולהתחזק בזה!