"אני כבר יודע בעל פה מה היא עומדת לומר"

"נמאס לי לשמוע את התקליט הזה שוב ושוב", התלונן שמואל.

"מה היא משמיעה לך?", שאלתי.

"זהו! אין ברירה! חייבים להתגרש!!! אני מיואשת!!! לא אכפת לך מכלום בבית הזה!!! יש לך לב של אבן! אתה אטום! אכפת לך רק מעצמך! כמה אפשר לצפות שאתה תשתנה, ואתה שוב ושוב חוזר לאטימות שלך? וכו' וכו'", התחיל לפרט לי.

"ומה אתה עונה לה כשהיא משמיעה לך את התקליט הזה?", שאלתי אותו.

"פעם עוד הייתי עונה לה שזה לא נכון, שהיא טועה. הייתי מוכיח לה פעם אחר פעם שהיא לא צודקת. ולא משנה כמה הייתי מוכיח לה - עובדתית, מדעית, אמפירית והלכתית, או כמה עדים הייתי מביא לה שיוכיחו לה שהיא טועה, זה אף פעם לא עזר.

"היום, כשאני שומע את התקליט הזה, הוא פשוט רעש מעצבן שנמאס כבר לשמוע אותו. הפסקתי להתייחס לזה, אני 'מוריד מסך', מתנתק, לא עונה לה על זה. אני כבר יודע בעל פה מה היא עומדת לומר. היא כבר לא מחדשת לי כלום", אמר שמואל.

"בדיבור של אורנה אליך קיימים שני רבדים:

הרובד החיצוני – זה החלק האינפורמטיבי עובדתי.

הרובד הפנימי – הרובד הרגשי, הרובד המבטא צורך נפשי שלא ממומש.

"זה בעצם כמו לצפות בסרט בשפה זרה. על מנת להבין לעומק את העלילה, אתה חייב לקרוא את הכתוביות.   אתה בעצם צריך לשים לב למנגינה שיש ברקע, ולא להצטמצם רק לסצנה המצולמת ולמה שאתה רואה בעיניים".

"אפשר דוגמא בבקשה? אני לא מבין", אמר בבלבול.

"לדוגמא, כשהיא אומרת לך: 'לא אכפת לך מכלום בבית הזה!' - הטענה שלה: 'אין פעולות שאתה עושה שמראות אכפתיות כלפי הבית'. הרגש: 'אני מרגישה לבד בתוך האחריות של הבית, אני מרגישה שאתה לא רואה כמה אני נותנת, אני מרגישה לא מוערכת'.

"כשהיא אומרת לך שלא אכפת לך מכלום בבית הזה, מה אתה עונה לה בדרך כלל?", שאלתי.

"זה מרתיח אותי, איך אפשר להגיד שלא אכפת לי? תראי לי בעל מכל החברים שלי שעושה עשירית ממה שאני עושה. הוכחתי לה מיליון פעם כמה היא טועה במשפט הזה. אי אפשר להתווכח עם עובדות! זה שחור על גבי לבן", אמר.

"נכון. אז עובדתית, אתה צודק כנראה. זה הרגיע אותה? הראית לה כמה אתה צודק והוכחת לה כמה אתה כן נותן ומשקיע", שאלתי.

"לא רק שזה לא עוזר – זה מטריף אותה עוד יותר", ענה.

"כיוון שכל העניין הוא הרובד הפנימי שמבקש תוקף והכרה", הסברתי.

* * *

"אורנה, כאשר הוא עונה ומוכיח לך כמו בבית משפט שעובדתית את  טועה – איך את מרגישה?", פניתי לאורנה.

"זה ממש מכעיס אותי! אני לא מבינה, מה הוא לא מבין? זה רק מתסכל ומייאש אותי עוד יותר. הוא פשוט לא מבין אותי". אמרה בכעס מלווה בעצב.

"שמואל, היא מזמינה אותך למפגש אמיתי. היא מזמינה אותך לקרבה, אף על פי שזה מרגיש כמו בקרב. היא רוצה שתכנס לעולם הרגשי שלה, העובדות הן רק אמצעי המחשה לביטוי של הרגש שהיא חווה.

"כשאתה מגיב לעובדות, מתגונן ומסביר כמה היא לא מבינה וכמה היא מפרשת לא נכון את הדברים, היא בעצם מרגישה שאתה מבטל את הרגש שלה, שאתה לא מתקף ולא נותן הכרה למקום הנפשי שבו היא נמצאת, ואז היא כועסת יותר ומעצימה את הכל, כי היא בטוחה שאם היא תעלה את העוצמה הרגשית אז אולי סוף סוף אתה תקלוט אותה, והאבסורד הוא שלך: זה עושה ההפך, זה אוטם וסוגר אותך יותר".

"טוב. אז תלמדי אותי. אני צריך פרקטיקה".

"בוא נדמיין שהיא מביאה לך מתנה מונחת בתוך קופסא... המתנה היא העולם הרגשי שלה, והקופסה היא העובדות והאינפורמציה של מה שהיא אומרת.

"בשביל להגיע למתנה האמיתית  אתה בסך הכל צריך לשאול את עצמך: מה אתה מבין שהיא מרגישה, דרך הסיפור שהיא מספרת לך? משם תתחבר ותדבר על מה שהיא מרגישה ומה שזה גורם לה להרגיש, ולא על העובדות אם הן נכונות או לא, כי זה לא העניין, זה רק המעטפת של הדבר האמיתי.

יש פה סוד גדול! כשאתה מתגונן ומדבר איתה על כמה היא טועה וכמה אתה בסדר, זה כי אתה פועל מתוך האגו, מתוך הישות שלך שמנסה להצדיק את הקיום שלה בעולם הזוגי שלכם, וככה נוצר נתק ביניכם. כדי להיפגש אצלה, בעולמה, אתה חייב להתפנות מעצמך, אתה חייב לפנות לה מקום אמיתי.

נכון, אולי בבית משפט היית יוצא זכאי, אבל לא מדובר פה בבית משפט.

כשהיא כאובה – היא זקוקה לתוקף ולהכרה במקום שבו היא נמצאת. כך אתה בעצם מתייחס למה שהיא מביאה, וככה נוצר קשר, ככה נוצר חיבור. ואז תוכל לגלות מה הצורך הרגשי שלה בעקבות השיתוף".

"אז מה בעצם הצורך הרגשי שלה בעקבות השיתוף שהיא מרגישה שאני לא עושה כלום בבית?", שאל בחשדנות.

"אם זה גורם לה להרגיש בודדה בקשר ולא מוערכת, אז הצורך הרגשי שלה הוא להרגיש אהובה, לא בודדה ומוערכת מאוד, ואז אתה מבין מה היא באמת צריכה, ושם אתה נותן את המענה האמיתי".

חנה דיין hanna.tipul@gmail.com

לכל הטורים וליצירת קשר, לחצו כאן