אוהבות לדחות דברים? אחרי החגים שמח, צדיקות

כמה נחמד שלא מצווים עלינו לשמוח ואפשר לנשום לרווחה. לא, אל תדאגו, זה לא טור על שמחה, מיצינו. עכשיו, כשנפסיק לסובב את הראש אחורה לבדוק אם היא כבר הגיעה, היא תבוא לבד – בבגדי חול... ברוכה הבאה!

אישה אחת שאלה את בעלה: "מתי תתקן את הברז באמבטיה?". "אחרי החגים אודיע לך למתי אני דוחה את זה", הוא ענה בנונשלנטיות. כן, 'אחרי החגים' הוא החג הפופולרי של הדחיינות. עת להוציא אל הפועל תוכניות.

מרגיש לי לא הוגן לכתוב על דחיינות היות ומעולם לא התנסיתי בבעיה הזו באופן רציני. אני מאלו שהשוטר הפנימי שלהן חרוץ וחדור מטרה. הוא יותר מזכיר פקח חנייה: הוא עובד לבד וכל דו"ח משמעותי לו למשכורת, יש לו עניין להזדרז ולסגור עניינים. השוטר של הדחיינית, לעומת זאת, עובד במשטרה ואכן חובב חוק וסדר, אלא שהצמידו לו בן זוג כמקובל במוסד זה. הבן זוג החפיפניק משפיע עליו: לאן אתה ממהר? מה בוער? בשביל מה יש מזגן ברכב אם לא כדי לשבת ולהצטנן קמעה? מה נרוויח אם נבצע מהר את המשימה? יתנו לנו במשרד מטלה נוספת. מישהו בכלל יעריך את זה? בוא נעצור לגלידה ואז נמשיך. השוטר מנסה לענות לו ולהעמיד אותו על טעותו, אולם המאבק קשה – הרי יש ממש בטענותיו...

דחיינות אינה מידה רעה ואיננה מילה נרדפת לעצלות. כמי שהפקח הלחוץ והיעיל שלה הכניס אלמנטים של לחץ ומתח לחייה, אני מאמינה גדולה באיזון וחיפוש של דרך האמצע הנכונה לכל אחת לפי הטבעים, תכונות האופי ונקודת ההתחלה הפרטית באותו עניין. אם היו נותנים לי לחיות שוב את חיי ולבחור מספר שינויים קלים, הייתי מבקשת שיחליטו בעירייה שגם פקחים יעבדו בזוגות ויצמידו לשלי אחד קליל וחברמן שיאזן את הקשוח. בדיעבד אני יודעת שבדרכי היעילה בין משימה למשימה פספסתי הרבה רכות ואנושיות, הקשבה ונתינת תשומת לב נעימה וסבלנית לזולת. לעתים פספסתי את 'הרגע הזה' שהשם זימן לי, להתגמש עם התוכנית המקורית ולהיות כל כולי כאן ועכשיו ברוגע ובהנאה.

שלב א': מודעות עצמית. היכן אני ממקמת את עצמי על הסקלה.

שלב ב': להתחיל לאזן לכיוון האמצע. עבודת חיים שכרוכה בשבירת טבעים.

אז מה דעתכן? נשב על קפה ועוגת קצפת רגע לפני שנתקשר למתנ"ס להירשם לחוג התעמלות?...