"עזוב, אין לי כוח. אין לי בשביל מה לחיות". פרק מתוך הספר "ירח נגוס"

'חדרון זעיר להשכרה. מתאים לבחור עובד'. ככה, במילים פשוטות ובצירוף מספר טלפון הגיח צורי לחייו של איציק. כמו המודעה, פשוט וישר, לא מצטעצע במילים.

"תשע מאות שקלים לחודש", פתח צורי את הדלת, פאותיו הבהירות והארוכות משתלשלות על טליתו. איציק לא האמין למזלו הטוב.

"וזה.. כולל חשמל, מים... הכל?!".

"אם לא ניקח בחשבון דיירים סמויים נוספים אז כן", חייך אליו צורי. עיניו טובות.

"טוב. אז... אפשר לראות את החדר?".

"בוא", צורי שלף צרור מפתחות מכיס מכנסיו החומים. "זה כאן למטה, מתחת לבניין".

כך מצא את עצמו איציק בשתיים בלילה שרוע על מיטה לא מוכרת, בחדרון טחוב וזעיר. פיסת עץ צרה שמארחת מזרן דקיק, כיור קטנטן מתאמץ לפנות מקום לחדר שירותים זעיר וזרם חלוש ממקלחון שידע ימים יפים יותר.

הוא מתח את שריריו הנוקשים, מנסה לחשבן את יכולותיה המוגבלות של המשכורת הזעירה שלו במסעדה מול לועה הפעור של השכירות. פגוע עד העומק.

'אני הבחור הראשון בתולדות הישיבה הזו שנזרק ככה, לאור יום', הרהר בעוגמה. 'שמעתי את זה במפורש מהבחורים. גם בבית לא סובלים אותי, אפילו האישה שילדה אותי שונאת אותי. מה יש בי שאני ככה מקולל?! מה?! ועכשיו המשכורת הזעומה שלי תלך על השכירות של החדרון המעופש הזה'... זמזום טורדני של יתוש עקצץ באוזנו, הוא זינק כדי למחוץ אותו. אפס, הייצור הזעיר הצליח לחמוק מכפות ידיו שמחצו זו את זו בעוצמה רבה מדי, מכאיבות לעצמן.

ופתאום זה הגיע.

כל הרוחות שבעולם נשבו אל החדרון הזעיר, נושפות בעורפו, רעות ופרועות.

'אין לי אף אדם בעולם. גם אם אמות, לא יהיה אדם שידע על כך. אני יכול לשכב כאן חודש, ואיש בעולם לא יתעניין בי. אולי רק צורי הזר יהיה זה שיבוא עם סיומו לגבות את התשלום המגיע לו ויראה צל אדם. לא יהיה אף אחד שישאל, יתעניין, יגיש משהו לאכול'.

הן געשו בתוכו, הרוחות, שוברות והורסות כל חלקה טובה. 'מה נהיה ממני, מה?!', צרחו בתוכו, 'הומלס מוזנח. אפילו ארון אין כאן. אצטרך לאחסן את בגדי במזוודה. גם מכונת כביסה אין. איאלץ לכבס במכבסות הציבוריות ולהמתין שם יחד עם כל הפליטים הסודנים. איך הגעתי למצב הזה, איך?! יצור דחוי שכולם מנסים להתפטר ממנו'. ניחוח מרכך כביסה עדין עלה באפו לפתע, מזכיר את המיטה שמוצעת בבית הוריו.

'ומי אני בכלל?', נשבר בתוכו קול, 'הכל משתנה בעולם הזה כל כך מהר, ולאן אני ממהר אם אין מה שממלא אותי ומאפשר נשימה', סערה השתוללה בו, רעמים וברקים ומיליוני מטחים. 'הכל התפרק', הוא בכה, 'ואין מה ומתי ואיך ולאן'. מחוגי השעון התקדמו, וגלים של בכי גאו בתוכו, עולים ויורדים, פורמים את כל החוטים, מנתקים תו מרעהו, מנפצים מנגינות קיימות. עוד מעט בוקר, וצריך ללכת לעבודה כדי לממן את החדרון העלוב הזה, וכל זה- בשביל מה?! בשביל לחיות עוד יום של כלום?!

חושך סגר על החדר. יתוש זמזם בחדר, חתול יילל בחוץ. בכי התפרק בתוכו כמו גשם טוב לאחר הקיץ. גאה ורגש, טלטל את גופו, הרעיד את מיתרי ליבו. הפגיעה יצרה בור עמוק בליבו, והבור הזה שתת דם כל הלילה.

'מהמשפחה אני כל כך מנותק. אפילו לא יודע אם כבר הצטרף התינוק החדש, ואף אחד גם לא טורח ליידע אותי. והישיבה - לא אהיה מסוגל להראות שם יותר את פני...'.

היתוש עקץ אותו בשורה ביד, והוא גירד עד זוב דם. מישהו פסע במדרכה שמעל לחלונו.

הבוקר הגיע, ושמש ניסתה לחמם רוחות שקפאו בלילה.

איציק הכניס את חפציו ללא סדר למזוודה, הניף אותה במעלה המדרגות ודפק על דלת ביתו של צורי. הלה פתח לו בגב ידו. עומד ומתנועע בעליזות מול הסידור, פיאותיו הארוכות מתנגשות זו בזו ברכות חיננית, שפתיו רוחשות שירה, שמחה.

איציק התבונן בו, חי כל כך. "באתי להחזיר לך את המפתח", לחש כשצורי סיים להתפלל.

"לא היה טוב?", פליאה הצטיירה בין גבותיו של צורי.

"עזוב", כיווץ איציק את גבותיו, מנסה לכלוא את מפל הדמעות מהלילה. "אין לי כוח. וגם אין בשביל מה".

"מה?", צורי לא הבין.

אשד של דמעות התנפל בכוח על השיחה, ממיס פיסות כבוד אחרונות. "אין לי בשביל מה לחיות". טפטפו המילים דם, חרצו בסכין את גרונו.

"אהה", קמט של מחשבה נברא פתאום במצחו של צורי. "אהה", אמר שוב.

"את 'עלמה' אתה מכיר?", איציק ציין לעצמו בתחושת רווחה שצורי לא נבהל. "מקום מדהים לברוח אליו".

"אם זה בסוף העולם, ולא מסתובבים שם טיפוסים שאני מכיר - אני מגיע לאן שאתה אומר", חייך איציק בין זרמי המפל.

"תן לי כמה דקות לבטל כמה עניינים בסדר היום שלי - ואנחנו יוצאים לדרך", הקיש צורי ביעילות על הספרות שבפלאפון.

מתוך הספר "ירח נגוס" - ספר מאתגר שמשאיר קצוות נגוסים אך מאיר פינות שלא הכרתם, מאת רותי קניג - סופרת, יועצת רגשית ומנחת סדנאות.

לרכישת הספר בהידברות שופס, לחצו כאן.