רבי דוד אבוחצירא הביט בי בעיניו העמוקות, ופתר את ההתלבטות

קיץ 2005, רמת החייל בתל אביב. אני יושב מול יואב קוטנר, העורך הראשי של ערוץ המוזיקה 24, ומנסה להתקבל לתפקיד עורך מוזיקלי בערוץ. במילים אחרות: לשבת בבית, לבחור שירים שאני אוהב, לרקוח מהם פלייליסטים לשידור, ועוד לקבל על זה כסף. קוטנר מתלבט בגלל המרחק, בסוף הוא מחליט שלא לקבל אותי. 

קיץ 2009, שוב אני ברמת החייל בתל אביב, הפעם במשרדי קשת שרכשה את ערוץ 24. הפעם יש עורך אחר, אורי סלעי, והפעם הוא זה שפנה אלי והציע לי את התפקיד שבו חשקתי, מבלי לדעת שבעבר רציתי אותו כל כך. אבל הפעם היה הבדל משמעותי. על ראשי התנוססה כיפה, בבית חיכו לי 3 ילדים, והייתי במקום שונה למדי בחיים ובקריירה. 

בניין קשת ברחוב ולנברג ברמת החייל בתל אביב הוא בניין מרשים מכל בחינה. זו למעשה תעשיית הטלוויזיה במלוא עוזה, עם כל האווירה ההיי-טקית המתחייבת. כאן אפשר להיתקל בידוענים למיניהם מהלכים במסדרונות, לראות אותם מנגבים חומוס בקפיטריה, או סתם לחסום את הרכב של הסמנכ"ל. ועכשיו אחרי סיור קצר במפלצת הטלוויזיה הזו, אני מחכה מחוץ למשרדו של מנהל ערוץ 24 החדש. 

"אוהו, איזה שינוי", אמר סלעי כשראה אותי עם כיפה על הראש. ידעתי שזה יהיה אישיו, אבל העדפתי לדבר קודם ביזנס. ישבנו ודיברנו על התפקיד, על המשמעות, על צורת העבודה. הכל היה ברור, מובן ובעיקר מפתה. אבל ככל שהתארכה השיחה, לא יכולתי להתעלם מהפיל בחדר. או ליתר דיוק, מעדר הפילים.

"תשמע, אורי", הטלתי את הפצצה, "אתה יודע, אני חוזר בתשובה. יש קליפים שתהיה לי בעיה להכניס לפלייליסטים שאני עורך". הוא לקח נשימה ארוכה ונשען אחורה. "תראה", אמר, "תלוי מה הגבולות שלך. אם לא תכניס למשל את הקליפ החדש שיצא לא מזמן", וכאן הוא נקב בשמו של קליפ גרוע במיוחד (שאחד מיוצריו, אגב, חזר בתשובה כמה שנים לאחר מכן), "אז אין לי בעיה שלא תכניס אותו בשעות שבהן אתה עורך. פשוט נכניס אותו ברצועות אחרות. אבל אם תתחיל להגיד לי על כל קליפ שני שהוא לא צנוע, אז בטח שזו בעיה". אמרתי לו שאני צריך לחשוב על הגבול, וסיכמנו שאתן לו תשובה ברורה תוך שלושה ימים. 

בקו 845, בדרך חזור לקריית שמונה, כבר הספקתי להתייעץ עם שלושה רבנים. מצד אחד, הסברתי, זו פרנסה, ואשתדל גם לנצל את התפקיד כדי לקדם מוזיקה יהודית-אמונית בין השאר. חוץ מזה, גם אם לא אעשה את זה בעצמי - מן הסתם יביאו עורך אחר שיעשה בדיוק את אותו דבר, והרבה יותר גרוע. מצד שני, רוב הקליפים אינם ראויים, המוזיקה בוטה לעתים קרובות, והחשש הגדול ביותר שלי הוא החטאת הרבים. 

במסגרת אותן שיחות שמעתי כמה כיוונים וכמה דעות, בין אם להחמיר ובין אם להקל. לא היתה אמירה חד משמעית. מצד אחד קלטתי הזדמנות משמעותית לקדם את המוזיקה היהודית, שהחלה לפרוח באותן שנים, ומצד שני לא רציתי לקחת חלק בשידור קליפים בעייתיים. 

בשלב מסוים הרגשתי שעדיף לי להחזיר תשובה שלילית. למה לי להסתבך עם דבר כזה בכלל?

סיפרתי לאחי היחיד והיקר, שמעון, שהיה מעורב בסוד העניינים כבר מההתחלה, על ההחלטה לסרב להצעה. "רגע", אמר וטרף את הקלפים מחדש, "אולי זה רצון השם שדווקא תיקח את העבודה? תחשוב על זה ככה - אולי הקב"ה נותן לך את המשרה הזו על מגש של כסף, דווקא בגלל החיזוק שיכול לצאת מזה? אם תכניס שירים אמוניים של עמיר בניון, גד אלבז ואחרים, זה יכול להשפיע על הקהל החילוני וליצור דווקא חיזוק. הרי בכל מקרה יהיו תכנים בעייתיים בערוץ".

"נכון, אבל לא קיבלתי אישור חד משמעי מאף רב. כולם אמרו שזה גבולי", אמרתי.

"תקשיב לי, תיסע לרבי דוד אבוחצירא מנהריה", ענה. "המון פעמים הוא רואה דברים ברוח קודשו, וזה יפתור לך את כל הספקות". 

בינגו. ידעתי שזה הפתרון. ביטלתי את התכנונים למחרת, ובשעת צהריים מוקדמת יצאתי לנהריה.

האולם הסמוך לחדרו של רבי דוד היה מלא, כרגיל. ראשי ישיבות לצד עמך ישראל ישבו שם, ממתינים למפגש קצר, כמעט חטוף, עם הצדיק ממשפחת אבוחצירא. גם אני חיכיתי בתור הארוך, ואז כעבור שעתיים הגיע תורי.

ואז, די במהירות, הגיע רגע המפגש. עמדתי מול רבי דוד, הצגתי את עצמי כעיתונאי שנמצא בתהליך תשובה, וסיפרתי בקצרה על הצעת העבודה בערוץ 24, כולל הצדדים לכאן ולכאן. מצד אחד הזדמנות להכניס תוכן מחזק, ומצד שני אחריות לשידור של תכנים מבית היוצר של הסיטרא.

ואז, ברגע שלא אשכח לעולם, רבי דוד אחז בידי ועטף אותה בידיו החמות. הוא הישיר מבט ואמר משפט קצר אך עוצמתי: "בני, במקום שיש בו אש - אל תכניס את הידיים שלך". 

בשנייה אחת קרסו כל ההתלבטויות. כבר לא היה לי ספק. נישקתי את ידיו של רבי דוד, יצאתי החוצה לכיוון הרכב כשאושר מציף את לבי (ולא כמליצה), וידעתי בצורה הכי ברורה בעולם: אין שמחה כהתרת הספקות.