אמה של לאה שנירר: "מאמינה בניסים. פעמיים נשלחתי לתאי הגזים ופעמיים נגמר הגז"

אולגה שלמון, אמה של השחקנית לאה שנירר, היא ניצולת שואה ששרדה את הזוועות של ד"ר מנגלה. בראיון שהעניקה ל'לאישה' היא מספרת על העבר, ואומרת מדם ליבה: "אני מאמינה בניסים, כי אני בעצמי נס שנשארתי בחיים", היא אומרת. "פעמיים נשלחתי לתאי הגזים ופעמיים הוציאו אותנו החוצה בגלל שהגז נגמר. איך לא אאמין שיש ניסים בעולם?!".

שלמון בת ה־84 החליטה כי המשימה שלה היא להפיץ את תחושת הניצחון, ולא להיות יותר במשבצת הקורבן.

"הרבה זיכרונות חוזרים אליי לעת זיקנה", מודה שלמון, שבחצי השנה האחרונה מתגוררת בדיור מוגן בהוד־השרון עם המטפלת שלה.

אולגה ואחותה התאומה ורה נולדו באפריל 1938, להוריהם תושבי העיר קושיצה בצ'כוסלובקיה. ב־1944 נלקחה עם אמה, אביה ואחותה אל מחנה בירקנאו, וממנו אל מחנה ההשמדה אושוויץ בפולין. אביה נשלח לתאי הגזים. ד"ר מנגלה הידוע לשמצה חיכה על הרציף לילדים תאומים, כדי לערוך בהם את ניסויים האכזריים, ואז הגיעו במשלוח אולגה, אחותה התאומה ואימם.

"אמא שלי הלכה קדימה ואמרה שאנחנו צווינגלע, תאומות. לא היינו תאומות זהות ולכן חשבו שהיא לא דוברת אמת, והרביצו לה מכות רצח. מנגלה אמר, 'אני אגלה לבד אם הן תאומות'", מספרת אולגה.

אולגה וורה נלקחו פעמיים לתאי הגזים, ובשתי הפעמים בדיוק נגמר הגז. "מי ידע שאלה תאי גזים?", היא אומרת. "כל הזמן דיברו על כך שייתנו לנו לעשות מקלחת. את יודעת מה זה היה בשבילי? כמו חלום. חיילים נאצים באו אליי ואמרו, 'בואי איתנו, ניתן לך אמבטיה', והניחו בידיי מגבת וחתיכת סבון. גם אמי ואחותי נקראו להיכנס איתי. כשנכנסתי פנימה לא הבנתי מה זה הריח הזה שבא אל אפי. משהו חונק מאוד. פתאום דחפו אותנו פנימה כמה שיותר. שאלתי, איפה המקלחת? פתאום נסגרה הדלת בחוזקה. רעדתי מפחד. לא ידעתי מה הלאה. אחרי כמה זמן הדלת נפתחה וצעקו עלינו לצאת. לא אמרו לנו מה קרה. בטח לא שנגמר הגז. לא חשבתי שאני עומדת למות".

לאה שנירר, שהשתתפה אף היא בראיון, ציינה בהתפעלות: "אמא שלי סיפרה לילדיי סיפור של גבורה ולא של מסכנוּת. זה סיפור של כוח. מאיפה היא שאבה אותו? אולי מהכאב. היא הבינה מהר מאוד שאם תהיה חזקה ותפגין אופטימיות, היא תוכל לזכות להגיע לגיל 84 עם שני נינים. את אותם ערכים היא השרישה בי. להישבר זו פריווילגיה, ואין לנו את הפריווילגיה הזו".