נוער מתמודד

גיל ההתבגרות הוא מאתגר. האם אפשר למנוע אותו?

האם אפשר למנוע את הדרך של המתבגרים, והאם המתבגר שלך הוא היחיד שמתמודד?

(צילום: shutterstock)(צילום: shutterstock)
אא

במאמר הקודם דיברנו על ההבנה הנדרשת מאיתנו ההורים, ידיעה שתהליך ההתבגרות על כל המשתמע ממנו הינו תהליך תקין ובריא. בעקבות תגובות רבות על הנאמר, אבקש להעמיק בדברים ולהרחיב על כך במאמר שלפנינו.

הדרישה מההורים לגלות הבנה לתהליך שמתרחש כנגד עינינו, או לשנות את דפוסי ההתנהגות והיחס, אין לה משמעות של כניעה או ויתור למתבגר. זה גם לא אומר שאנחנו חייבים להסכים עם כל התנהגות שלילית שלו באשר היא. הבנה – אין משמעותה הסכמה או השלמה עם המצב. הבנה משמעותה "אני מבין שהמצב כעת הוא לא המצב הרגיל, לכן עלי לשנות את תגובתי ולפעול בדרך שונה מבעבר".

ההבנה הפנימית למצבו של המתבגר מאפשרת להורים לתת לו את המרחב והתנאים כדי שיעבור את ההתבגרות בצורה חלקה, תוך הקפדה על עקרונות חינוכיים שהיו ועודם חשובים. אפשר לומר שההבנה מתחילה בחשיבה שלנו פנימה והסתכלות נכונה על המצב: "המתבגר שלי חווה תהליך נורמלי, ואני כאן בשבילו כדי לעזור לו".

כאשר הורים מפעילים את מנגנון ההבנה, הוא משפיע באופן ישיר על התחושות והרגשות של ההורה, וממילא על תגובותיו. הוא לא נבהל מסימנים כאלה ואחרים של מרדנות. ברור לו שהמתבגר שלו הגיע לגיל שבו הוא חייב להפגין עצמאות.

ההבנה הזו עוזרת להורים להרגיע את המצב ולשבור את המעגל של הרגשות השליליים. במקום תחושות של כעס ועצבים, "למה הוא עשה כך?! איך הוא מסוגל לעשות כך?!", ההבנה גורמת לנו להפעיל רגשות של רחמים: "כמה לא פשוט לו להתמודד עם כל השינויים שעוברים עליו", "כמה הוא מבולבל". את הכעס והזעם שנוצרים בתוכנו, אנחנו מחליפים בהזדהות. את התחושה של "אני לא יכול לסבול אותו" מחליפה תחושה של "כמה הוא מתמודד! איך אוכל לעזור לו?". איננו נגררים עוד אחר הרגשות השליליים. אנו פועלים בחכמה, מהראש ולא מהבטן.

כאשר המתבגר לא מנומס, או אולי מעליב ומרגיז, אנו מבינים שאלו לא תהליכים חריגים או בעיה אישית רק של המתבגר שלנו. המתבגר לא עושה בכוונה או דווקא כדי לפגוע בנו ולעצבן אותנו, אלא הוא בסך הכל בא לומר לנו שהוא מבולבל, ושכעת הוא מחפש לעצמו את הדרך כדי למצוא את המקום שלו בעולם, כזהות נפרדת מאיתנו. לכן קל לנו לתפוס את הדברים בפרופורציות הנכונות, ולא להעצים כל חוצפה או מרידה לאירוע גדול שדורש תגובה הולמת למען ישמעו ויראו. לא עוד שיח של מלחמה או ניצוח, אלא שיח פייסני ונעים. אפשר לומר גם שתקופת ההתבגרות של הילד, היא גם תקופת ההתבגרות שלנו כהורים.

זה הזמן להפעיל שיקול דעת עמוק, מהם העקרונות והקווים האדומים שבאמת לא ניתן לוותר עליהם, ועל מה ניתן להבליג.

זה לא הזמן לעמוד על קוצו של יוד. זה לא הזמן ללמד אותו לסדר את החדר או לזרוק את הכביסה לסל, זה לא הזמן לחנך אותו לדיוק בזמנים. תשמרו את החינוך והביקורת לדברים החשובים באמת, ולגבי שאר הדברים - תחליקו או תעירו בנעימות ובזמן המתאים. כעת תנו לו את הלגיטימציה והשחרור הנדרשים לחיפוש ולבניה עצמית.

אך מעל הכל, והנה הדובדבן האמיתי... כאשר המתבגר נוכח לגלות שההורים הכירו בבגרותו, אין לו סיבה להתמרד. הרי ההורים נתנו לו ואישרו לו את זה שהוא שונה מהם, שיש לו דעה שונה משלהם. הם מכבדים את דעותיו ונותנים לו את המקום שלו. ממילא אין לו עניין במרידה.

תגיות:הבנהנוער מתמודד

כתבות שאולי פספסת

הידברות שופס

מסע אל האמת - הרב זמיר כהן

60לרכישה

מוצרים נוספים

מגילת רות אופקי אבות - הרב זמיר כהן

המלך דוד - הרב אליהו עמר

סטרוס נירוסטה זכוכית

מעמד לבקבוק יין

אלי לומד על החגים - שבועות

ספר תורה אשכנזי לילדים

לכל המוצרים

*לחיפוש ביטוי מדויק יש להשתמש במירכאות. לדוגמא: "טהרת המשפחה", "הרב זמיר כהן" וכן הלאה