דבורי וקשטוק: כולנו מתמודדים עם דברים דומים, אבל לא כולנו מתמודדים באותה צורה

ביום רביעי האחרון יצאתי לסידורים בשוק מחנה יהודה.

יום רביעי בבוקר הוא כרגע היום היחיד בשבוע שאני יכולה לעשות משהו חוץ מעבודה ומטיפול בבית.

לפני הכניסה לשוק מחנה יהודה החלטתי לקפוץ ל"ציון" של אדמור"י גור הנמצא בסמוך ולהתפלל.

[ברח' יוסף שוורץ, סמטה ממול השוק הסגור (ליד רולדין) בצמוד לקיר עם לבנים אדומות, נמצא ה"ציון", שהוא מקום קבורתם של רבי אברהם מרדכי אלתר מגור (ה"אמרי אמת") שהיה אחד מאדמורי”ם הגדולים בפולין טרום השואה, ובנו, רבי פנחס מנחם אלתר (ה"פני מנחם") שביקש להיקבר על יד אביו.

הסיבה לקבורתם בטבורה של העיר היא משום ש"האמרי אמת" נפטר ביוני 1948 בזמן מלחמת העצמאות ואי אפשר היה להגיע אל אחוזת הקבר של אדמו"רי גור בהר הזיתים, לכן הוחלט לקברו בקבורה זמנית בחצר ישיבת "שפת אמת" שבמחנה יהודה, ששם היה גם ביתו. הקבורה הזמנית הפכה לקבורת קבע.בצמוד למבנה עם שני הקברים ישנו מבנה קטן בעל גג רעפים שאחד מקירותיו הוא קיר לבנים אדומות, והוא העתק חזית הישיבה של גור בעיירה גורא שבפולין.

המקום פתוח כל היום עד 22:00 בלילה, ואליו מגיעים מתפללים ומתפללות מכל העדות והחוגים: חרדים, דתיים וחילונים, חסידים ושאינם, עדות אשכנז ועדות מזרח.

המיקום המיוחד והמרכזי מושך אליו בכל שעות היממה כל מי שרוצה לבקש ולהתפלל].

הנחתי את ראשי על הקיר והרגשתי שנפתח לבי לתפילה.

וכמו שאני נוהגת תמיד, גם הפעם התחלתי ברשימת "תודה" ארוכה: החל מהדברים הגדולים (אבא שלי חי ונושם, והמח עובד!) ועד הדברים הכי קטנים (תודה שבזמן שאני מתפללת כאן יש לי עוזרת שמנקה את הבית ואחזור לבית מצוחצח).

תוך כדי רשימת התודות אני מוצאת את עצמי פשוט אומרת:

"תודה עלי.

על עמוד השידרה האיתן שלי.

על החיבור לערכים שבי.

על הבית בו גדלתי שהספיג בי את הדרך הברורה והישרה.

על החוסן שיש בתוכי.

על המתנות שהקב"ה נתן לי, של כישרונות ויכולות רבות.

על הזכות להרגיש חזקה גם בתקופה כל כך סוערת ומורכבת בחיי.

תודה ה' שאני חזקה.

תודה ה' שאני מתפקדת כרגיל.

תודה ה' שאני מרגישה מסוגלת, וגם כשאני נופלת אני יודעת שאקום.

ה', תודה עלי!

ה', תודה עלי!"

וארובות העיניים נפתחו גם הם מתוך התרגשות גדולה והכרת תודה עמוקה. הרגשתי שאני בשעת רצון מיוחדת.

הגוף שלי רעד, ואם לא היו שם אנשים אולי לא הייתי עוצרת את הקול שרצה לפרוץ מתוכי, על התודה הגדולה הזו, כמו גם הבקשות שביקשתי.

למחרת דיברתי עם אחת מאחיותי, ששאלה לשלומי, אחרי שהיה לי שבוע מורכב במיוחד.

אמרתי לה ששלומי מצוין.

היא חשבה שאני צוחקת עליה.

אמרתי לה שבאמת שלומי מצוין. זה לא אומר שקל לי. זה לא אומר שאני לא מתמודדת.

זה רק אומר שיש בתוכי ידיעה פנימית עמוקה וברורה שאני אהיה בסדר, ולא משנה מה.

זו תחושת מסוגלות שגורמת לי להרגיש שאני יודעת ויכולה להתמודד, והיא זו שמזכירה לי את החוסן שבי.

אני בסדר עכשיו. לא שהמציאות שלי בסדר. היא דווקא ממש לא.

אני, הנפש שבי,

בסדר.

אני בעז"ה אהיה בסדר גם מחר, בעוד שבוע, בעוד חודש ובעוד שנה.

וגם כשאני חווה נפילות לא פשוטות ומתרסקת באמת, ובאותם שעות או ימים גם מרגישה שאני לעולם לא אצא מהמקום הנמוך שאני חווה (קוראים לזה חוסר אונים וייאוש), אני מתאוששת וקמה, ואומרת לעצמי: "דבורי, עברת את זה? את תוכלי לעבור כל דבר", לא כי זה "קטן עלי", אני ממש לא עוברת דברים ש"קטנים עלי".

אלא שהידיעה שאני אתגבר עולה מעל הרגשות הקשים ומנצחת אותם.

זה חוסן.

*

לא נולדתי כזו.

כל מי שעוקבת אחרי התכנים שלי יודעת שאני מתמודדת לא מעט, ואין בי שום דבר מיוחד שאין לאחרות.

אלא שלרוב, כל קושי לוקח אותי מאה צעדים קדימה.

אני כבר יכולה לראות מה יקרה לי אחרי שאעבור את התקופה הזו.

ואני מתפללת כל הזמן שגם ילדי יגדלו מהקשיים שלהם.

צמיחה אחרי משבר היא חזקה יותר.

היא מחזקת את עוצמת החוסן.

איך אני יודעת שאני חזקה?

אני נופלת, אבל קמה די מהר

אני מתפקדת כרגיל ממש

אני מצליחה לפנות את עצמי לאחרים

אני מחייכת (באמת) ואופטימית (רוב הזמן)

אני ממשיכה לפעול, לא רק במה ש"צריך" ו"חייבים", אלא גם במה שהוא הרבה מעבר

אני ממשיכה לסייע לאחרים שאני מסייעת להם קבוע (לא קשור לקליניקה)

אני מצליחה להתמקד בטוב בקלות.

אני מוצאת דרכים חדשות להתפתח ולגדול.

יחד עם זה,

אני מורידה מעצמי או מפחיתה בעניינים שגורמים לי לבזבוז גדול של אנרגיות כשמדובר בנושאים שהם לא פיקוח נפש, כמו סידור הבית.

כל ההיסטוריה של העם היהודי מורכבת מקשיים וצמיחה.

העם היהודי הוא העם הכי חזק מבחינה נפשית ורוחנית, ולמרות היותו נרדף וקטן, הוא תמיד קם על רגליו, מתחזק באמונתו וממשיך בדרכו.

גם מדינת ישראל הקטנה עוברת לא מעט משברים, וידועה בעולם כמדינה שמתמודדת הכי טוב עם טרור, מלחמות וקשיים, והיא זו שמדריכה מדינות חזקות בהרבה ממנה איך להתמודד מול משברים מסוגים שונים שהם לא ערוכים אליהם כמונו.

ואת,

האם את יכולה להגיד לעצמך בקול: אני מסוגלת להתמודד כמעט עם כל דבר?

האם את מרגישה בתוכך שיש לך כוחות פנימיים שעוזרים לך ברגעים מורכבים?

איך תדעי?

פשוט תגידי את המשפט, ושימי לב מה קורה לגוף שלך. האם הוא מתכווץ, האם את מרגישה גוש בגרון, דופק מהיר, כאב איפשהו? זה אומר שמערכת העצבים שלך מתנגדת למשפט שאמרת ולא מקבלת אותו, זה סימן לכך שהמשפט לא בהלימה למה שאת מרגישה באמת.

ואולי את מרגישה שהלב נפתח או איבר אחר מתרחב? ואז זה סימן לכך שהמשפט שאמרת נכון לך.

אם יש לך את זה – יש בך חוסן איתן.

אם לא – כדאי מאד שתבני חוסן כזה כי החיים שלנו די שבריריים.

בדיוק הערב, מוצ"ש, יצאתי לקבר רחל, לבקש את עזרתה של אמא רחל בשבילי ובשביל עמ"י.

לאחר מכן יצאתי עם חברה טובה לקפה.

בשלב מסוים, היא שאלה אותי אם כולם מתמודדים ככה עם החיים.

"איך ככה?", שאלתי.

"ככה, קשה", היא ענתה.

ומצאתי את עצמי עונה לה: כולם מתמודדים עם קשיים דומים, אבל לא כולם מתמודדים באותה הדרך" (ועל זה ארחיב בפוסט אחר).

זה חוסן.

דבורי וקשטוק היא מייסדת ומנהלת "מרכז סוויטש" לשינוי. לפרטים נוספים אודות דבורי, לחצו כאן.