ציפיות גבוהות? – לא בטוח!

אנחנו יודעים מצוין מה הציפיות שלנו מילדינו. האם באותה מידה אנו יודעים מה הציפיות של ילדינו מאתנו?

"ודאי!" – כך יענו לי כמה הורים. "הילד שלי מצפה ממני לקנות לו אופניים. הוא טוען שלכל החברים שלו יש ורק לו אין".

"הבן שלי מצפה שאבוא בכל יום לקחת אותו מהגן. אם אני שולחת מישהו אחר, הוא צורח ולא מוכן לצאת משם".

"הילדה שלי מצפה שבכל יום אעשה לה צמות. היא לא מבינה שזה לא מציאותי עם הזמן החסר שבידי".

אלו אינן ציפיות. אלו דרישות. הילדים דורשים, והם מקווים שבקשתם תתמלא.

על פי רוב, ילדים שחוזרים ודורשים – גם יודעים מה יהיה בסוף. הם יודעים שבסוף יקבלו את מבוקשם. אחרת לא היו מבזבזים זמן ואנרגיה לבקש שוב ושוב, אלא היו מחפשים תחליף.

את מה שהילדים מצפים מאתנו באמת, הם לא יודעים לומר במילים. הם לא מבינים בראשם, הם לא בדיוק יכולים לדעת למה הם מתכוונים, אם לא קיבלו את הדבר הזה במינון מספק.

ילדים מצפים מהוריהם שיהיו שם בשבילם. שיהיו אתם כשהם לא מרגישים בטוב. שיהיו לצדם כשמשהו קרה להם. שיהיו לידם כשהם רוצים לספר משהו למישהו, והלא אין להם מישהו אחר.

כשילד בוכה, קל לנו לומר לו: "למה אתה בוכה? אתה עצוב? קח 5 שקלים ולך תקנה לך משהו טוב!".

זה קל. זה לא קשה. שילמנו לו עבור זה שיעזוב אותנו, והוא הלך.

עכשיו ילדנו כבר יודע שכשהוא רוצה חמישה שקלים, הוא רק צריך לבכות.

ואם רוצה עשרה? אולי להגביר את בכיו!

ואם זה מצליח, אז מה שהוא צריך לעשות בפעם הבאה זה לבכות חזק יותר.

בסוף הוא יזכה באופניים המיוחלים.

אבל את האופניים הילד רוצה, כי פשוט אפשרנו לו לבקש ולרצות.

את מה שהוא רוצה באמת - הוא מתקשה לומר לנו בצורה ברורה.

אם נדע לספק לילדנו את עצמנו, את אהבתנו, את הקשבתנו ואת אהדתנו, הילד שלנו לא יפתח ציפיות גבוהות מדי לגבי רצונותיו מאתנו.

הוא כן יפתח ציפיות נוספות לחיבור עם אמא או עם אבא.

כי מה שהילד צריך באמת זה לפגוש אבא, או לפגוש אמא. לא את הכסף שלהם, לא את המתנות שלהם.

לא הצמות מעניינות את הילדה, לא הלקיחה מהגן חשובה לילד.

הם רוצים את החיבוק החם, את הקרבה, את הקשר. לזה הם מצפים.

בואו ניתן להם את מה שהם מצפים לקבל. תראו שהם ידרשו הרבה פחות דברים שאיננו מעוניינים לתת להם.