סיון רהב מאיר: משפחת אביגל מנציחה את זכרו של עידו ז"ל באופן מפתיע ומרגש

רעיון ששמעתי מחמותי, מנחת ההורים זיוה מאיר: בשבת קראנו בתורה על שבט ראובן ושבט גד, שאומרים למשה רבנו כך: "גִּדְרֹות צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה, וְעָרִים לְטַפֵּנוּ". סדר העדיפויות שלהם ברור: קודם כל הצאן, הרכוש, ורק אחר כך הטף, הילדים.

משה רבנו עונה להם. בתשובה שלו הסדר הוא הפוך: "בְּנוּ לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם, וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם". קודם כל תדאגו לילדים, לדור הבא, ורק אחר כך לצאן ולממון. אל תחליפו בין עיקר לטפל, אל תתבלבלו בין המטרה לבין האמצעי.

לכאורה התפקיד המרכזי שלנו בחיים הוא בחוץ. שם ההגשמה העצמית. בחוץ אפילו לובשים בגדים מיוחדים עבור התפקיד – גלימת עורך דין, מדים של קצין או חליפת עסקים. בבית מחליפים את בגדי העבודה, ונדמה שהתפקיד נגמר להיום, למרות שבעצם – בבית אנחנו בשליחות חשובה ביותר, ממש כאילו לבשנו גלימת "הורים" מיוחדת.

ההבנה הזו יכולה לעזור לנו רבות, בפרט בחופש הגדול: כל מה שאנחנו ההורים עושים כרגע בתחום בניית המשפחה (ממקלחות לילדים ועד הסעות לקייטנה), זה חלק ממשימת-חיים יקרה וקדושה. עצם ההפנמה, עצם התזכורת שאני עושה משהו חשוב – נותנת כוח ומשמעות. קיץ טוב.

יום הולדת 110

"שלום סיון, לדודה שלי, חיינקה גלעד מקיבוץ דפנה, מלאו 110 שנים. היא הגיעה לגרעין של הקיבוץ בגיל 22, מאירופה, ומאז היא שם. היא עבדה שנים עם ילדי הקיבוץ, ועבדה גם כמבשלת וגם במפעל הנעליים. רק בגיל 97 פרשה לפנסיה. היא כנראה האישה המבוגרת במדינה. אז באנו לחגוג לה, לדודה שתמיד ריתקה אותנו בסיפורים על החלוצים והעליות וראשית ההתיישבות. כל מה שקראנו בספרים – היינו שומעים ממנה בגוף ראשון. ביום ההולדת גילינו שהיא כבר קצת עייפה. אז כשהרגשנו שהדיבור מעייף אותה, החלטנו לשיר לה ולכבודה. היא כל כך שמחה לשיר: 'הנה מה טוב ומה נעים', 'שורו הביטו וראו' וגם 'עושה שלום במרומיו'. היא שרה בהתלהבות, עם החיוך שלה, ופיזרה אופטימיות ושמחה מסביב.

"אני זוכרת שביום הולדת 108 שלה, שאלנו אותה איך זכתה לאריכות ימים כזו. היא אמרה שהיא לא יודעת, אבל היא אוהבת את החיים, אוהבת אנשים, ורואה הכל בעין טובה. אני יכולה להעיד שזה נכון, ושכל מי שנמצא סביבה – נדבק בזה. היא לא רבה עם איש, ורואה עד היום את העולם בעיניים של ילדה סקרנית שמתפעלת מכל דבר, וזאת למרות כל המשברים שבדרך. לכן בשבילנו, היא לא 'אייטם' על האישה המבוגרת בישראל. היא פשוט האישה הכי אוהבת ושמחה בישראל. בימים אלה, ערב תשעה באב, מרבים לדבר על אהבת חינם. מתברר שלחיות ככה – זה אפילו משתלם".

זה אפשרי

אמא אחת כתבה לי שהבן שלה קיבל תעודה לא טובה במיוחד, והיא התחילה להילחץ כבר עכשיו, בחופש, משנת הלימודים הבאה. אבל אז היא שמה לב לנקודה אופטימית שקל לפספס: במפגש הראשון עם אלוקים, משה רבנו אומר כידוע "לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי". הוא גם מוסיף ואומר שהוא "כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן". אבל ספר דברים, שמתחילים לקרוא השבוע בתורה, נפתח במילים: "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל". הספר כולו מורכב מדיבורים נפלאים של משה רבנו. הוא משאיר לנו צוואה, ירושה רוחנית, נאום "אני מאמין" מפורט ומרשים.

אז מה קרה כאן? איך עברנו מ"לא איש דברים" ל"אלה הדברים"? חכמינו מסבירים: משה קיבל שליחות, קיבל תפקיד. הוא צריך להוביל את העם ממצרים, ללמד אותו תורה, לקחת אותו לארץ. כשיש לאדם מטרה ויעד וחזון – אפשר להתגבר על קשיים רבים, גם על אבחונים חיצוניים וגם על דברים שחשבנו על עצמנו בטעות. זה אפשרי. התורה לא עוסקת בגיבורי-על. היא מבקשת ללמד אותנו שדווקא אותו משה מגמגם, שאמר "לא איש דברים אנוכי" – הפך למי שאנחנו עוסקים בדברים שלו יום יום, כבר אלפי שנים, גם ברגע זה.

הדופק שפועם כעת

רעיון ששלחה אלי קוראת מהצפון: אני מרגישה בימים אלה חלק ממועדון מיוחד. בעולם שמסביב – שיא הקיץ, שיא החום, המון אירועים ומסיבות. אבל אצלנו, מוזרים שכמונו, פועם דופק אחר: "בין המצרים". לא מתחתנים בתקופה הזו, לא מתגלחים ומסתפרים, אין ים ובריכה, ובמוצאי שבת האבלות תגיע לשיאה – תשעה באב.

במבט ראשון זה אכן נראה מוזר. אבל במחשבה שנייה, זהו מנגנון מדהים, ונדמה לי שהוא חסר-תקדים בין האומות: בכל שנה מחדש בתקופה הזו, אנחנו אבלים על כל מה שחסר ופגום, על כל הצרות והצער, אבל גם נזכרים בלקחים ההיסטוריים וחושבים איך לתקן ולשפר.

אז כמו תזכורת ששמים בסלולרי, כדי שתצפצף ותזכיר לנו, עם ישראל שם לעצמו לפני אלפי שנים תזכורת שנתית, מאז חורבן הבית. מנהגי האבלות הם רק התזכורת, רק האמצעי, לא המטרה. כבר אלפיים שנה אנחנו תמיד שואפים ליותר, ולא נפסיק עד שנממש את כל הנבואות הנפלאות ואת כל ההבטחות הגדולות שנאמרו עלינו. החלום השלם הזה חייב להתגשם, והלוואי שבדורנו. זה תלוי בנו.

הספסל

שני אביגל, אמא של הילד עידו אביגל משדרות שנהרג במבצע "שומר החומות", עדיין מחלימה מפציעתה. כך היא כתבה לי אתמול:"חשבתי הרבה איך להנציח את עידו, איך הוא היה רוצה שאנציח אותו. חשבתי על ערך החברות ועל זה שלפעמים היה לו קשה להתחבר לאחרים. גם בגן וגם בגן השעשועים, הוא היה לפעמים משחק לבד, מתקשה להצטרף. חשבתי שאם היה 'ספסל חברוּת' בגן, זה היה יכול לעזור לו מאוד. הרעיון הוא שאם לילד קשה להתחבר, הוא פשוט יוכל לשבת על הספסל, ואחרים יוכלו לפנות אליו ולהציע לו להשתלב במשחק. אם ילדים יתווכחו ביניהם, הם יוכלו לפתור זאת בשיחה על הספסל.

עידו אביגיל ז''ל

"הרעיון התחיל מספסל אחד בגן אחד, וכעת תופס תאוצה גם בבתי ספר ואף בפארקים ציבוריים. יש מספר ערים שכבר הזמינו ספסלים כאלה, לפתיחת שנת הלימודים. הפידבקים שמגיעים אלי הם אדירים. זה פשוט עובד ופותר לילדים מצוקות חברתיות. בכל ערב לפני השינה, עידו היה משתף אותנו במה שעבר עליו, ותמיד נהג לומר שעשה 'ואהבת לרעך כמוך'. לכן זה המשפט שכתוב על הספסל".

ערב תשעה באב, כתבתי לשני שנדמה לי שאולי צריך ספסל כזה גם למבוגרים.