סיון רהב מאיר: האם יהיה לנו אומץ להשתנות? עכשיו זה הזמן

עכשיו זה הזמן. בשבת חגגנו את שביעי של פסח, החג שמסמל את סופו של תהליך היציאה מעבדות לחירות. בפסח חגגנו את יציאת מצרים, ובשביעי של פסח - את קריעת ים סוף.

בשבוע הקרוב נמשיך עם החזרה לעולם כפי שהכרנו אותו: בתי ספר, מקומות עבודה, הופעות, מסעדות. הבטחנו לעצמנו המון בשנה הזאת, אבל זו לא חוכמה להבטיח כשהכל סגור. החוכמה היא ליישם כשהכל פתוח. בואו נדבר, למשל, על היחס בין הבית לבין העולם שבחוץ. כמה התרפקנו על השבתות ועל החגים יחד, וגם על ימי חול שבהם כל בני הבית לא מתרוצצים לכל עבר אלא מדברים, משחקים, חיים זה לצד זה. עכשיו, כשמותר לצאת, האם נדע לאזן?

כמה דיברנו על האוכל הביתי. על כך שלא צריך לאכול כל הזמן בחוץ, מזון מתועש ורווי שומן ומלח. האם נזכור זאת כעת, כשאפשר שוב לצאת ולאכול הכל בחוץ?

עוד דוגמה: האירועים והשמחות שלנו. כמה פעמים שמענו משפטים כמו "חסכנו עשרות אלפי שקלים ועשינו בר־מצווה כל כך אמיתית ויפה, בלי להזמין אנשים שאנחנו לא רוצים שיבואו, והם לא רוצים שנזמין". או למשל: "הלוואי ונמשיך עם חתונות קטנות, שפויות, שמחות. האם יהיה לנו אומץ?",

זו בדיוק השאלה. האם יהיה לנו אומץ, האם נזכור, האם נשתנה. האם סתם "נחזור לשגרה", או נבין שלא עברנו את כל השנה הזאת רק כדי לחזור בדיוק לאותו המצב. עכשיו זה הזמן, וזה תלוי בנו. האם נצא מעבדות לחירות.

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".