אצל בני אדם, לעוף – זו תכונה נרכשת

הקשיים והמשברים המתלווים לחיים לעיתים נדמים לנו כחזקים מאתנו. הם תמיד תופסים אותנו כשאנו לא מוכנים או מופתעים.

אנו מגלים כי המעטה השריוני שלבשנו על עצמנו היה רק מעטפת חיצונית, ולא באמת יכול לספק לנו את ההגנה הנדרשת.

התובנה הזו אוכלת בנו כל חלקה טובה של תקווה או של אמונה ביכולת ההתמודדות שלנו אל מול המצב. אנו ניצבים חסרי אונים וערומים מכל עצה או תושייה. אנו נשבים בכוחו האדיר של המשבר או הקושי, ולא יודעים אנה אנו באים.

אם חשבנו שאנו מסוגלים וכל יכולים, אם חשבנו שבנינו תשתית ענפה המושתתת על הצלחותינו, אם באמת חשנו שהנה אנו "עפים" על עצמנו - הרי שבבואו של המשבר אנו חשים כיצד הוציאה הרוח את כל האוויר מהמפרשים.

אנו מוצאים עצמנו צונחים לכיוון מטה, כבר לא מנופפים בכנפיים. משפילים מבט ואכולי דאגה איך כל עולמנו חרב עלינו ללא כל הודעה או הכנה.

לפיכך, לעיתים, הדרך הנכונה להתמודד בעת מצוקה היא להביט עליה בפרופורציה הנכונה.

וזה מתאפשר רק אם נרים את מבטנו למעלה, נסתכל ממעוף הציפור ונוכל לחוש איך הכל מתגמד.

המעוף המחשבתי הזה, מבלי שנשים לב, מעניק לנו זוג כנפיים חדשות, ומספק לנו את הדרייב להתמודדויות הבאות.

בסופו של דבר, הכל חולף לו ועובר, ואל מול המשבר ישנם גם אירועים טובים הרבה יותר. ואם נאמץ את התובנה שהמשבר הוא מבשר, ושבעולמנו טוב ורע משמשים בערבוביה -

הרי שלא רק שהצלחנו לעוף מעליו, אלא שאת זוג הכנפיים החדש זה הוא שהעניק לנו במתנה.

אצל בני אדם, לעוף - זו תכונה נרכשת.

ענבל אלחייאני, M.A, היא מטפלת מוסמכת ב-NLP, מיינדפולנס ודמיון מודרך, כותבת ומרצה בתחום.