"דימוי בזינוק"- כיצד להעלות את הדימוי העצמי של ילדיך (ושלך), פרק ב’: מעידה אינה מעידה

יוסי הוא ילד חמוד בן שנתיים. הוא התחיל ללכת בגיל שנה. מגיל שנה עד גיל שנתיים יוסי נתן לי יד בכל פעם שירדנו במדרגות. היום החלטתי שיוסי כבר בשל לרדת לבד במדרגות בלי לתת לי יד. בחודש האחרון, כשירדנו במדרגות, היו פעמים שיוסי ניסה להשתחרר מאחיזתי וללכת לבד, אבל אני לא הסכמתי לכך והחזקתי חזק בידו. אני יודעת שזה טבעי ובריא שהוא רוצה להיות גדול ולרדת בלי היד של אמא, אבל בחוש האימהי שלי לא היה נראה לי שהוא בשל לכך עדיין. כל עוד חששתי שהוא אינו מסוגל לעשות זאת בבטחה, לא אתן לו לסכן את עצמו.

עד היום הוא קלט ממני את המסר: "אתה לא מסוגל עדיין לרדת לבד בבטחה".

היום יוסי מקבל ממני "תואר בוגר". החלטתי שהוא כבר בשל לגמרי לרדת במדרגות בלי לאחוז בידי.   איך אני עושה את זה? איך אני מעבירה אליו את המושכות?

זה מתחיל בביטחון הפנימי שלי. כאשר לי זה ברור מאוד, היכולת הזו של יוסי, אני קודם כל מאפשרת את זה אצלי בפנים. אחר כך אני אומרת לו: "היום יוסי ממש גדול, יוסי יכול לרדת לבד במדרגות בלי לתת יד לאמא". ואז, כאשר הוא מתחיל לרדת לבד, אני מביעה את התפעלותי ואומרת: "איזה יופי! יוסי מצליח לרדת לבד!". בשלב הבא אשבח אותו באזני אחרים: "אבא, תראה איך יוסי יורד יפה במדרגות!".

ומה קורה כאשר הוא נופל במדרגה האחרונה?

אינני נשברת ומחליטה שזו היתה טעות לאפשר לו לרדת לבד שתי קומות, בגלל מעידה של המדרגה האחרונה. סיכמנו – זה התחיל בביטחון הפנימי שלי שאכן יוסי בשל לכך, ולא אבהל ממעידה אחת. זה לא מערער לי את הביטחון ביכולת שלו. אני לגמרי בטוחה שיוסי יכול, אני אמשיך לשדר לו זאת. נפילה אחת אינה הורסת לי את הביטחון הפנימי. יש לי כאן תפקיד חינוכי-אימהי נוסף: ללמד את יוסי שמעידה אחת אינה הורסת את הביטחון הפנימי שלי ביכולת שלו. אני בטוחה כמו מקודם: יוסי מסוגל לרדת לבד במדרגות. ואני אומרת: "איזה יופי! יוסי ירד את כל המדרגות לבד עד למטה! איזה ילד גדול!".

מה למד יוסי ?

שמעידה אחת אינה מעידה.

מעידה אחת אינה מעידה על חוסר יכולת.

היא מעידה שיוסי בן השנתיים עדיין איננו יורד במדרגות כמו ילד בן עשר. שימו לב, הוא בן שנתיים! הוא איננו אלוף העולם בירידה במדרגות.

ההורים קיבלו תפקיד מיוחד: לשמש מעין מראה לילדיהם על עצמם, על הערך שלהם ועל היכולות שלהם. דווקא כאשר אני מתעלמת מהמעידות ומחוסר השלמות של הביצועים שלהם (הם ילדים!), ומתמקדת ביכולת שהילד כן מגלה, הוא יקלוט מסר שיבנה את הדימוי העצמי שלו: יש לך יכולות, אתה מסוגל לעשות המון דברים, ומעידה אחת אינה מעידה על חוסר יכולת!

ילדה בגן חובה מראה לאמא ציור שציירה. תגובה אחת עשויה להיות: "יפה מאוד, אבל שני החלונות של הבית אינם באותו גודל. תקטיני את החלון הזה, ותוסיפי קצת דשא ופרחים". תגובה שניה: "איזה ציור מדהים! מיוחד! את ממש ציירת!", מלווה בתליית הציור על המקרר.

מעידה אחת אינה מעידה על חוסר יכולת.

על מה היא כן מעידה?

שיוסי שלנו הוא רק בתחילת הדרך. הוא איננו אלוף עדיין. ובעצם – כולנו עלולים בתחום זה או אחר בחיינו ליפול במדרגה האחרונה. זה קורה במשפחות הכי טובות. הרי "שבע יפול צדיק וקם".

לסיכום:

תפקידנו כהורים (בין השאר):

* לזהות מהן היכולות של הילד.

* לשדר לו את הביטחון שלי ביכולות אלו.

* לעודד אותו לעמוד במשימות תואמות גיל ויכולת.

* לשדר לו שמעידה אחת אינה מעידה על חוסר יכולת.

ואגב,

יוסי עדיין ממשיך לרדת במדרגות בלי לתת לי יד.

האם הוא מועד במדרגה האחרונה?

פעם כן ופעם לא.

האם זה מערער לי את הביטחון הפנימי ביכולת שלו?

ממש לא!

אנחנו לא מתרגשים ממעידות. הן אינן מעידות על חוסר יכולת. הן מעידות על היותנו בני-אנוש (בניגוד למלאכים). ובכלל, אנחנו רק בתחילת הדרך. בעיני רוחי אני רואה את יוסי חובש כובע וחליפה ויורד במדרגות בדרכו לבר-המצווה שלו, ללא מעידות. זה יגיע, בעזרתו יתברך. אני לא דואגת.

בת-שבע אדלר היא מטפלת רגשית CBT מטעם מחלקת "נפשי בשאלתי".

סובלים מדיכאון, חרדות ומצב נפשי ירוד? פנו אל מחלקת "נפשי בשאלתי" בהידברות. לקבלת ייעוץ חייגו 073-3333331 או במייל sarap@htv.co.il