"ריחפתי במנהרה, וראיתי אור בצורת משולש": סיפור מרגש של מוות קליני  

כשדנה התמוטטה בערב יום שישי אחרי כאבי ראש עזים שחשה - היא איבדה את ההכרה והובהלה לבית החולים, שם נודע לבני משפחתה כי היא סובלת ממפרצת במוח (אנוריזמה) - שזה בעצם התפוצצות של כלי דם שגורם לדימום ולחץ דם גבוה. 

את שנת 99' בה התרחש האירוע הזה, לא תשכח דנה במהרה. מיד לאחר שפונתה לבית החולים לניאדו שבנתניה - הבינו הרופאים כי יש לפנות אותה בדחיפות למחלקה הנוירולוגית של תל השומר, אבל כבר בדרך החלה המצוקה 'המוחית' לתת את אותותיה. "אחותו של בעלי נסעה איתי מלניאדו לשיבא, וסיפרה לי שבדרך דיברתי עם אבא שלי שנפטר לפני 40 שנה", משחזרת דנה בראיון ל'מאקו'. 

במחלקה הנוירולוגית הוחלט על הליך כירורגי שבו יחובר ויאוחה הוריד שהתפוצץ. מהניתוח עצמו - דנה לא זוכרת דבר, אולם את חוויית המוות הקליני שעברה - היא זוכרת לפרטי פרטים. "הלכתי בדרך שדומה למנהרה ובסופה ראיתי אור בצורת משולש, והבנתי שאני הולכת לקראת מה שנקרא העולם הבא", היא משחזרת. "הלכתי לשם בקלילות. הרגשתי כאילו אין לי גוף, כי הגוף שלי הרי היה חולה. וכאן פתאום הרגשתי שאני טסה, כאילו היו לי כנפיים".

"הזהירו אותי לשמור על בעלי"

כשהגיעה לקצה האור המושלש, הבחינה פתאום בשלושה גברים ושתי נשים - שחזותם העידה עליהם כי הם 'אנשים חשובים'. "הם היו לבושים בחליפה שמזכירה מאוד שופטים, וזאת הייתה נראית כמו מן וועדה. לא דיברנו בינינו, התקשורת הייתה דרך המחשבה. מין טלפתיה. הם אמרו לי: 'העגת, ועכשיו תחזרי בחזרה'".

דנה קיבלה עליה את מה שהוחלט ב'וועדה' - שהיא צריכה לחזור לעולם הזה כי זמנה עדיין לא הגיע, אך את הדרך חזרה אל הגוף - היא לעולם לא תשכח. להבדיל מהתחושה הקלילה והאופטימית שליוותה אותה בצעדה לאורך המשולש המואר, הידיעה שהיא חוזרת לגוף הגשמי ממש הקשתה עליה. "היה לי מאוד מאוד קשה, בקושי הצלחתי ללכת".

בתוך כך נזכרת דנה פתאום בפגישה עם מישהו בעל דמות שאינה ברורה, שהיה לו מסר מאוד מדויק בעבורה. "הוא אמר לי שאני צריכה לשמור על בעלי, ולא הבנתי למה אבל אמרתי לו שאני אשמור עליו".

חודשים ספורים לאחר מכן נפטר בעלה של דנה, ורק אז היא הבינה מה ניסו משמיים לומר לה. "הם ידעו את זה ואני לא הבנתי את זה. לא הבנתי למה דווקא הוא. בדרך כלל אומרים לשמור על ילדים - יש לי בת אחת וארבעה בנים. אבל הם אמרו לי לשמור על בעלי. היום אני מבינה שכל החיים נותנים לנו סימנים ואנחנו לא מבינים. רק בדיעבד כשמשהו קורה, אבל לא באותו רגע", היא מסכמת.