פרשת ויקהל

אתה תעשה את העבודה, והיא כבר תיעשה מעצמה

מדוע התורה מזכירה גם את עניין העבודה בששת ימי המעשה, ואיננה מסתפקת בציווי על אי עבודה ביום השביעי?

| כ"ג אדר א' התשע"ט |
(צילום: shutterstock)
אא

פרשות ויקהל ופקודי עוסקות בעבודת כפיהם של חכמי לב ואמנים, בשלב הביצוע וההקמה בפועל של המשכן וכליו. אנשים ונשים שוזרים, צובעים, מנסרים ובונים את המשכן בהתאם להוראות הבורא, בניצוחו של בצלאל.

פרשת עבודת המשכן האינטנסיבית פותחת בשני פסוקים אודות מצוות השבת, אשר גורמים לנו "לחשב מסלול מחדש" בכל הנוגע למושגי העבודה שלנו.

"שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן להשם, כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת. לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת" (שמות ל"ה, ב'-ג').

נשים לב ונראה שבאופן עקבי, בכל פעם שהתורה מצווה על שמירת השבת, ישנה באותם הפסוקים התייחסות גם לששת ימי המעשה. כלומר, הציווי הוא לא רק לשבות ביום השביעי, אלא גם לעבוד שישה ימים. כך בפסוק שהזכרנו קודם: "שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה", ורק אחר כך: "וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ". כך גם בעשרת הדיברות: "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ" ואז: "וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת להשם אֱלֹהֶיךָ" (שמות כ', ט'). כך גם בפעם הראשונה שבני ישראל נצטוו על השבת: "שֵׁשֶׁת יָמִים תִּלְקְטֻהוּ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לֹא יִהְיֶה בּוֹ" (שמות ט"ז, כ"ו). גם בספר ויקרא: "שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ, כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ שַׁבָּת הִיא להשם בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם" (ויקרא כ"ג, ג'. וכן בדברים ה', י"ג, ובשמות ל"ד, כ"א).

מהרגע הראשון מתהלכים ימי המעשה יחד עם השבת. המדרש לומד מכך: "כשם שנצטוו ישראל על מצוות עשה של שבת, כך נצטוו על המלאכה" (מכילתא דרשב"י, יתרו כ').

מה עומק העניין? מדוע התורה מזכירה גם את עניין העבודה בששת ימי המעשה, ואיננה מסתפקת בציווי על אי עבודה ביום השביעי?

רבינו בחיי פותח לנו צוהר להבנת העניין: "כל הששת ימים אפשר לך שתעבוד את השם יתברך עם עשיית כל מלאכתך, כגון האבות שהיו עובדים את השם עם עבודת מקנה ושאר עניינים הגופניים, אבל יום השביעי שבת, כולו יהיה להשם אלוקיך, לא תעשה בו מלאכה כלל. כך שמעתי בשם הרמב"ם" (רבינו בחיי, יתרו כ'). מדהים. זוהי צורתה של עבודת השם: בששת הימים עלינו לעבוד את הקדוש ברוך הוא באמצעות "ועשית כל מלאכתך", וביום השביעי עלינו לעבוד את השם באמצעות "לא תעשה כל מלאכה". אפשר ואף צריך לעבוד את השם דרך המלאכה.

כדי להבין איך אפשר לעבוד את השם באמצעות "ועשית כל מלאכתך", נתבונן שוב בפסוקים העוסקים במצוות השבת ונגלה ממד נוסף: עצם הרעיון של מצוות השבת, שישה ימים עובדים, וביום השבת – שובתים, הוא הגיוני לגמרי, וזה אפילו פרודוקטיבי. אולם הבה נקרא את הפסוק בתחילת פרשתנו שוב, באופן מדויק יותר: "שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה". לא כתוב "ששת ימים יַעשה מלאכה", או "תַעשה מלאכה" באופן אקטיבי, אלא "תֵיעַשה מלאכה" – כלומר, המלאכה תיעשה מאליה. שלוש פעמים בתורה מופיעה לשון פסיבית ביחס לעבודה בששת ימי המעשה.

נתון זה זקוק להסבר. א. מה כוונת התורה שהמלאכה תיעשה מאליה? הרי בעולם הזה נגזר על האדם לעבוד ולעמול לפרנסתו? איך המלאכה יכולה להיעשות מעצמה? ב. פסוק זה עומד לכאורה בסתירה לפסוקים אחרים העוסקים בשבת, בהם ה"אווירה" היא שונה בתכלית. בעשרת הדברות שבפרשת יתרו נכתב: "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ" (שמות כ', ח'). "תעבוד", "ועשית", באופן אקטיבי. כך גם בחזרה של עשרת הדברות שבספר דברים ובעוד מקומות.

אז מהי הדרכתה של התורה? תַעשה או תֵיעשה? מהם יחסי העבודה?

התשובה היא כך: התורה מבקשת מהאדם לעבוד ולהתאמץ לפרנסתו. זו גזירה שנגזרה עוד על אדם הראשון לאחר חטא עץ הדעת. הבעיה שעלולה לצוץ היא, שאדם ישים את מבטחו בכוח זרועו ובמעשי ידיו, ויתחיל לשכוח חלילה את האמונה היהודית שבורא עולם הוא הזן והמפרנס לכל.

הפתרון לבעיה זו נעוץ במילה "שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה". אם גם כאשר אתה עובד, אתה מצליח לחיות עם תחושה של "תיעשה מלאכה", כלומר, שברור לך ללא צל של ספק היחס שבין ההשתדלות הנדרשת בענייני פרנסה לבין הביטחון בהשם הנותן את ברכתו, והנך יודע שגם כאשר אתה עמל ומזיע, התוצאה לא בהכרח קשורה לעמל אלא השם הוא זה המפרנס אותך והכל תלוי בהחלטתו, אזי אדם חי בבחינת "שבת" במשך כל השבוע. גם המלאכה שהוא יוצר בכפות ידיו, בעומק ליבו הוא יודע שהמלאכה נעשית "מאליה", והוא עושה רק את ההשתדלות הנדרשת ממנו.

זאת הסיבה לכך שהתורה מתייחסת אל העבודה בששת ימי המעשה גם בלשון אקטיבית וגם בלשון פסיבית. ברור שאדם צריך להשתדל ולעבוד באופן אקטיבי, אולם יחד עם זאת עליו לזכור שאין קשר ישיר בין המאמץ לבין התוצאה, ופרנסתו קצובה לו מאתו יתברך.

דוד המלך כותב בתהילים: "יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל, אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ" (תהלים קכ"ח). הכפיים יגעות ואפילו נסדקות, אבל הראש, הלב, נשארים במקומם הנכון, הם כל הזמן מכוונים להשם. אם כך תעשה – אשריך וטוב לך! על האדם לבחון את עצמו: האם בתוך העבודה הבלתי נגמרת אני זוכר היכן מקומן של כפיי והיכן אחוז ראשי?

אם במשך כל השבוע המלאכה לא חשובה בעיניך ברמה שהיא טורדת את הלב ואת המוח, אלא רק את הכפיים, אז אשריך וטוב לך!

זהו אחד המסרים החזקים של פרשתנו. אם אדם מתייגע ועושה את ההשתדלות המוטלת עליו, אולם עם אמונה שהכול בסופו של דבר מאת השם יתברך, הקדוש ברוך הוא יעשה את שלו.

האדם "יעשה", אולם המלאכה "תיעשה". הבה נתחיל לעשות.


דרגו את המאמר - ותעזרו לקידומו בגוגל:

ממוצע 2.4 (5 מדרגים)
הנקראים ביותר
הידברות שופס

סט ארכיאולוגיה תנ"כית - הרב זמיר כהן

319לרכישה

מוצרים נוספים

המדריך המלא לחינוך ילדים - הרב זמיר כהן

בוסר המלאכים - ארגז כלים להורי המתבגר - הרב דן טיומקין

רזי התזונה - להתנקות, להבריא, לרזות בקלות

תיק מהודר עם ידית לטלית ותפילין

נטלה מהודרת "עיטורים"

ערכה מהודרת להבדלה

לכל המוצרים