סיפורים מבית הרבנית קנייבסקי: "מה, היא מובטלת?! למה היא עושה זאת?"

ביום קיצי אחד לא חשה אמא בטוב. לבה הלם בחזקה, וחולשה נוראה אפפה אותה עד כי לא יכלה לקום מהמיטה. היא הובהלה לבית חולים, שם נערכו לה בדיקות מקיפות, ונמצא שהיא שרויה באפיסת כוחות, ועליה לגזור על עצמה מנוחה מוחלטת. ברור היה שבבית לא תוכל לנוח – הן מפני הנשים הרבות הממלאות אותו כל שעות היום, והן מפני שאינה מסוגלת לסרב לאיש, וכפי שהיתה אומרת: 'אצלנו אין סוגרים את הדלת'. משום כך אושפזה בבית החולים לשם מנוחה.

כעבור יומיים חשה אמא כי נחה דיה, והיא ביקשה לשוב הביתה, אולם הרופא עצר בעדה: "אסור לך ללכת; את חייבת לנוח!" אמא התעקשה: "כשאני בבית בעלי לומד יותר טוב; תורתו של בעלי חשובה יותר, ואני חוזרת הביתה".

אמא שבה הביתה, ואבא נטל על עצמו לשמור על מנוחתה. הוא הביא את הכיסא ואת הסטנדר סמוך לכניסה לבית, וכפי שצפה – אף אישה לא העזה לעבור את הסף כשהרב יושב שם ולומד. אבל ההסדר נמשך רק יום אחד. למחרת הגיע הרופא, והנה – 'מפטירין כדאתמול'... מה שהיה הוא שיהיה. נשים ממלאות את הבית כמימים ימימה! הוא ניגש לאבא ודרש מפיו מדוע הוזנחה השמירה על מנוחתה של הרבנית.

אבא השיב לו:

"אמנם הבטחתי לשמור על מנוחתה, וקיימתי זאת, אך נוכחתי לדעת כי היא נעשית חולה מכך שהנשים מנועות מלבוא אליה; הן דופקות ומוצאות את הדלת סגורה, והדבר טורד את שלוותה. הבנתי כי למען בריאותה חובה לפתוח את הדלת – ואכן, היא הולכת ומבריאה"...

לבם של כלל ישראל

המונים-המונים החלו משחרים את פניה של אמא, עד שאבא אמר, וברצינות גמורה, כי רק בגלל פרסומה של אמא, באים גם אליו... בלבה הרחב נמצא זמן ומקום לכולם. ננסכו בה כוחות עילאיים שאפשרו לה לקבל את כולם ולספק את רצונותיהם במלואם. היתה זו תופעה שאין לה אח ורע – אישה אחת הנושאת על כתפיה את משאם של אלפי בני אדם. חידה היא: כיצד היא עושה זאת? ופתרונה – ברוחב לבה.

לבה הגדול היה לבם של ישראל.

נשים שבאו פעם אחת, שבו ובאו אליה שוב ושוב. הן מצאו באמא אוזן קשבת למצוקות ובעיות, חכמת חיים ולב רחב, וגם – ברכות שמתקיימות. חברה הביאה חברה, וציבור הפונים הלך וגדל עד שהגיע לממדי ענק. אמא לא סירבה להכניס אף אחת ואפילו לא הסכימה לקבוע שעות לקבלת קהל. אם אישה דופקת, משמע שהיא צריכה עזרה! כיצד אפשר שלא להכניסה? אם אישה מבקשת לעלות, ואנו אומרות לה שעכשיו אי אפשר, אמא מגיבה: 'למה אי אפשר? ודאי שאפשר!' כאומרת: וכי יש משהו שאי אפשר לעשות למען הזולת?

קבלת קהל ללא הפסקה

לא היה רגע שבו היה אפשר לדחות את פני הבאים. לא זו בלבד שאמא קיבלה כל אדם בכל שעה שהיא, אלא אף הקדישה לו את מלוא תשומת הלב. כהלל בשעתו, שהפסיק את הכנותיו לשבת כדי להקשיב לשאלות הבל של אותו טרדן, כן היתה אמא דוחה את כל ענייניה הדחופים אפילו בעבור אלו שהשמיעו שאלות מיותרות בעליל. אמא גם לא הסכימה שיזרזו את הנשים לסיים את שיחתן. "אישה באה אלי", היתה אמא חוזרת ואומרת, "עלי לתת לה את מרב היחס והחום". גם כשלא חשה בטוב, נזהרה שהמשוחחת עמה לא תחוש בכך.

הספר ''בית אמי'', על ביתה של הרבנית בת שבע קנייבסקי

בערב חג הסוכות של שנת תשס"ב עבר אבא אירוע מוחי קל ואושפז בבית החולים 'מעייני הישועה' במשך מספר שבועות. אמא עברה לגור עמו בבית החולים, אולם גם הנשים עברו יחד עמה... ואמא המשיכה לקבל קהל ב'מעייני הישועה' במאור פנים ובהתעניינות כמקודם.

בימי שישי העמדנו 'שומר' מבני הבית שימנע מהנשים לעלות, אולם אמא תמיד ניגשה אל הדלת, הכניסה את הנשים בשמחה ונפנתה לעזור להן.

מה התעריף?

סיפרה אישה: פעם המתנתי בתור אצל הרבנית, ולידי ישבו שתי נשים מבנות 'החברה הגבוהה'. לפתע פנתה אלי אחת מהן ושאלה בחשיבות:

- מהו התעריף לאישה?

- מה???

מיששתי את אוזני. האם אני שומעת היטב?

ההיא חשבה שאינני מבינה מילים גבוהות ושאלה:

- כמה משלמים לה?

- למי?

היא התבוננה בי כעל בלתי-שפויה ושאלה:

- למי את מחכה כאן?

- לרבנית.

- נו, אז כמה משלמים לה?

- לא משלמים!

האישה פקחה זוג עיניים תמהות ושאלה בחוסר אמון:

- מה??? את מדברת ברצינות? היא מובטלת? למה היא עושה זאת?!

- היא איננה מובטלת בכלל; היא פשוט צדיקה!

הן הסתכלו בנעשה בבית בתדהמה: אנשים נכנסים ויוצאים, קהל עצום בא והולך – והכל בחינם...

יש רגעים שבהם מנצנצת באדם הארה חדשה, והוא מקבל מבט חדש על משהו שחי עמו זמן רב כמובן מאליו. כך אירע עמי: פתאום הבנתי שטעיתי – אין זה מובן מאליו שהרבנית מקריבה את כולה למען כלל ישראל!

קבלת קבוצות

מלבד הרבים שבאו כיחידים, היתה תופעה של "קבוצות" – קבוצות נשים או בנות שבאו במרוכז ונכנסו במרוכז. היו אלו בנות כיתה ו' המגיעות לגיל מצוות, בנות סמינר אמריקאיות המנצלות את שנת לימודיהן בארץ כדי לבקר אצל אמא, קבוצת תיירות מחו"ל (במסגרת סיור במקומות הקדושים...), ועוד ועוד.

אמא היתה מכניסה אותן לחדר הספרים, נושאת בפניהן דברי חיזוק, ולאחר מכן מברכת את כולן אחת אחת. לפעמים, במיוחד כשמדובר היה בבנות-מצווה, העניקה להן חוברות חיזוק שונות והיתה טורחת לכתוב הקדשה אישית לכל אחת ואחת. כשהגיעו נשים מחו"ל, היה הטקס מתארך - אחת הבאות היתה חוזרת ומתרגמת את דבריה של אמא לשפת הנוכחות. (פעם הצעתי לאמא לקצר בדבריה. הלא בין כך ובין כך אין אותן נשים מבינות את שפתה, והמתרגמת תוכל להוסיף מדעתה מה שהיתה רוצה לומר... אמא ראתה בכך זלזול באורחות והמשיכה לנהוג כהרגלה.)

הקבוצות הלכו והתרבו, ומיום ליום גדלה התופעה והתעצמה. הדבר עיכב את הנשים שהגיעו לאמא על פי התור ושיבש את הסדרים, לפיכך ביטלנו את קבלת הקבוצות הללו בשעות קבלת הקהל הרשמיות. הדבר לא הועיל. הן החלו מגיעות להתפלל עם אמא מנחה או ערבית, ולאחר מכן היתה אמא נושאת דברים בפניהן באולם שליד בית הכנסת. גם בשבתות היו קבוצות שהתארחו בבני ברק באות לתפילת מנחה עם אמא. בבית הכנסת לא היו אז מזגנים, והחום בימי הקיץ היה כבד, אבל אמא קיבלה את כולן בלבביות ובסבר פנים יפות.

ובכל זאת, פעם אחת חשה אמא תשישות רבה, ועל כן החליטה כי במקום לברך כל אחת בנפרד, תעניק לכולן ברכה משותפת, ברם היא ראתה את האכזבה על פני הבנות, ותכף ומיד חזרה בה.

כל עניינן של הקבוצות הכביד מאוד על אמא, ועל כן החלטנו להודיע לכל הסמינרים לאמריקאיות להפסיק להגיע אל אמא. קיבלתי רשימה של שלושים ואחד(!) סמינרים כאלה בירושלים כדי להודיע להם על ההחלטה. מלבדם היה עלי להתקשר לעוד כמה וכמה ברחבי הארץ – במרכז, בצפון ובדרום...

טרם ביצעתי זאת למעשה, ביקשתי רשות מאמא. לצערי, אמא לא נתנה את רשותה. היא טענה כי הדבר אינו קשה לה כלל! היא הסכימה רק שנודיע לבאות לתפילת מנחה בשבת כי אין לגשת אליה לאחר הדרשה משום שאבא מחכה לה לסעודה שלישית. כמובן, ההודעות לא עזרו כלום. כל שבוע היינו נאלצות 'לחלץ' את אמא כדי שלא לעכב את אבא הממתין לה לסעודה.

דברים מן הלב

עד השנים האחרונות לא היתה אמא נושאת דברים ברבים. את שיחתה הראשונה נשאה בכנס נשים לרגל סיום הש"ס במסגרת לימוד הדף היומי באדר תשס"ה, כשהיא כבר למעלה מגיל 70. כצפוי מראש, אחר שיחה זו באו עוד עשרות-עשרות בקשות עד אין סוף... בעינינו ראינו כי ככל שאנו מנסים להקל מעל אמא את משא העם, נפתחים ממקום אחר אפיקים חדשים התובעים את שארית כוחותיה ולמעלה מכך. אנו התנגדנו לכל העניין, אבל אמא לא שעתה לנו: "זהו זיכוי הרבים!"

אמא לא למדה את תורת הנאום, ולא נשאה דברים על פי כללי הרטוריקה, אולם דבריה, שיצאו מן הלב, נכנסו אל הלב ופעלו גדולות ונצורות. בדברים שנשאה לפני בנות מחוגים רחוקים שינתה את השקפת עולמן. נערות שהיו רחוקות מאורח חיים חרדי שאפו להינשא לבני תורה, ואלו שהיו רחוקות מסגנון לבוש חרדי, החלו לדקדק בהלכות צניעות, בכלליהן ובפרטיהן.

כאלו וכאלו היו המעשים שחווינו יום-יום ושעה-שעה. בראש מעייננו עמד הרצון להקל מעל אמא הנושאת כל היום בעול הציבור, ובראש מעייניה של אמא עמד הרצון להקל מעל הציבור את קשייהם. וניצח רצונה את רצוננו...

מתוך הספר "בית אמי" על הרבנית בת שבע קנייבסקי, מאת בתה, ר. צביון. לרכישת הספר לחצו כאן.