כוס פלסטיק עלובה

אביגדור קינסטליך מסר את גופו ונפשו על כל יהודי. חבריו הקרובים היו מתלוצצים ואומרים "אביגדור הוא לא בן אדם, הוא לב". זו אולי בדיחה, אבל כל מי שהתחכך עם אביגדור הרגיש מקרוב, שהטיפוס הזה נותן לך את כל הלב, כפשוטו, ואפילו לא מבקש עודף, או איזה קמצוץ של הכרת הטוב. הלב שלו היה פלסטלינה ריחנית בידיו של כל מי ששיווע לעזרה, לחיוך, לדחיפה.

בשביל לשמח יתום חתן בר-מצוה בקצה העולם, הוא לא בחל לקום באישון לילה, לארוז מזוודה, לעלות על מטוס, לנחות באיזו מדינה נידחת ולשמח את הילד. תפילין, ספרים, ממתקים, הכל ביד רחבה. חצי יום אחר-כך הוא כבר חזר הביתה עמוס בחוויות.

בשביל להעלות חיוך קטן של אושר על שפתותיה של אלמנה אומללה המטופלת בתינוקות, הוא שעט כאיילה שלוחה אחרי שערגה על אפיקי מים, ומילא לה את המזווה והמקרר מכל טוב, כאשר מפיו משוגרות נעימות חסידיות משובבות נפש.

"הנשמה שלך אדון קינסטליך היא נשמה כללית" היה לוחש על אוזנו האדמו"ר מעת לעת, לפני הטיש, אחרי הטיש. "נשמה כללית זה טוב, אבל תמיד תשמור על איזון נכון בין הרצון לעזור לכל העולם, לבין הצורך להיות איש של בית, אבא טוב לילדיך, ובעל מידות טובות לרעייתך".

אביגדור היה קשוב לכל עצה של האדמו"ר, והיה ערני לא לחצות את הקו-האדום, בין שלום הבית לבין החסד האינסופי שפיעם בתוך ליבו... ליתר דיוק, ליבו כגופו.

היה זה בבוקרו של ראש חודש שבט כשאביגדור קינסטליך עלה על מטוס חברת התעופה ההודית בבומביי, בדרכו מהודו לישראל. האשה והילדים חיכו לו בכליון עיניים. בשבועיים האחרונים הוא פקד את החורים הכי נידחים בהודו, כדי לפגוש בני נוער ישראלי ולזעוק מעומק ליבו הענק "יש אבא בשמים!!!".

עשרות תלתלים הוא ליטף, מאות חיבוקים הוא חיבק ואלפי ריקודים הוא רקד כדי להחזיר אותם הביתה, להאיר להם את האפילה, ודווקא שם באופל הטמא הם כרו אוזן, הם היטו לב, הם הניחו תפילין והתפללו בדבקות.

בחברת התעופה הכירו אותו היטב, ובכל פעם שהיה מקום פנוי במחלקה הראשונה, הם נתנו לו להתיישב שם, לנוח מעמל החסד. והנה עם סגירת הכבש, גילה אדון קינסטליך התשוש, שחוץ ממנו, יושב במחלקה עוד אדם בכורסא לצידו. היה זה איש עסקים טרוד, כבן 60, לבוש חליפה משונה למראה, שתופף בעצבנות על קלידי המחשב האישי שלו כשהוא לא מסיר עיניו מן המסך.

"הו ברוך השם" חשב אביגדור לעצמו "אני הולך לישון עמוק עמוק עד הנחיתה בישראל".

רצונות לחוד, חלומות לחוד, והמציאות עולה על כל דמיון.

רבע שעה אחרי ההמראה, נכנס הדייל למחלקה הראשונה ושאל באנגלית את שני יושבי המחלקה אם הם רוצים לשתות משהו.

"כן" ענה אביגדור בלע"ז "אשתה קפה שחור, שניים סוכר, אבל עשה לי טובה" הדגיש באוזני הדייל "רק בכוס פלסטיק. לא זכוכית. פ-ל-ס-ט-י-ק".

הנוסע ממול הגביה עיניו ומבט של תימהון נסק מהן.

"או-קי" חייך הדייל "הבנתי, אביא לך קפה עם כוס פלסטיק... רק שתהיה מאושר".

חצי שעה אחר-כך הסצינה הזו חזרה על עצמה. "אני כבר יודע" אמר הדייל "אתה רוצה קפה בכוס פלסטיק, אני גם זוכר אותך מטיסות קודמות".

אדון קינסטליך מתח את הכורסא לאחור, לגם לגימה אחרונה מן הקפה ועצם את עיניו.

"תסלח לי אדוני" פנה אליו הנוסע הצבעוני עם מחשב ה"לפ-טופ", "אולי תסביר לי מה העקשנות הזו לשתות רק בכוס פלסטיק... זה נשמע לי כל כך משונה".

אביגדור התיישר על הכורסא ובשיא העייפות שלו שאב כמה חופנים של סבלנות "אני יהודי" הסביר לשכנו לטיסה "אנחנו היהודים לא שותים מכוס זכוכית או מתכת אם היא לא עברה טבילה במקווה. זו הלכה מן התורה שלנו... זה ציווי של הקב"ה, ואנחנו לא שואלים הרבה שאלות. כוס פלסטיק חד פעמית, לעומת זאת, אינה זקוקה לטבילה, זו ההלכה. אתה מבין?".

הנוסע ממול סגר את המחשב האישי שלו והניחו על השולחן. "תתפלא גם אני יהודי, נעים מאד שמי צרלי אנגלנדר".

אתה יהודי?

"כן. אבל חוץ מזה שאני יהודי אין לי שום מושג בתורה. ההורים שלי היגרו בילדותי לאוסטרליה מרוסיה, ושם חוץ מקנגורו, ביזנס וכסף לא ידעתי דבר. אפילו בר-מצוה לא עשו לי. עכשיו אני שומע ממך איזו מן מצווה על כוס פלסטיק, שמעולם לא הייתי מעלה בדעתי...".

חושיו של אביגדור קינסטליך התחדדו.

"תראה צרלי, יהודים הם עם נבחר, אתה שייך לעם הזה. אתה לא אשם שגידלו אותך באוסטרליה כמו קנגורו...

שניהם פרצו בצחוק מתגלגל.

"אבל תבין צרלי, מן היהדות אי אפשר לברוח..., אתה כיום כבן 60 וכנראה שזו השיחה הראשונה שלך עם יהודי כמוני.

"נכון" אישר צרלי "ואתה דווקא מוצא חן בעיני".

וכך במשך שעות ארוכות התפתחה לה שיחה מרתקת בין אביגדור קינסטליך הבלתי נלאה שמזמן שכח שהוא עייף ומותש, לבין צרלי אנגלנדר שגילה לפתע את יהדותו שלו ברום 2000 רגל.

כשהדייל הסימפטי נכנס שוב למחלקה טפח לו צרלי על הכתף וביקש "הפעם תכין שני קפה, בשתי כוסות מפלסטיק...".

לפנות בוקר הם נחתו בנתב"ג. אביגדור מיהר להתקשר לרעייתו ולהודיע לה: נורית סליחה, אלף סליחות, הבטחתי לך שאגיע עד שבע בבוקר הביתה, אבל אאחר קצת, יש לי מצווה קטנה...".

נורית היתה רגילה להפתעות האלה. "בסדר אביגדור" לחשה לאפרכסת "אבל תחזור עם סיפור עסיסי לילדים".

המונית טסה לכוון בית הכנסת "היכל שמעון" ביהוד. צרלי ואביגדור נכנסו למנין ותיקין. תוך דקות ספורות הונחו הטלית והתפילין על צרלי אנגלנדר, שעיניו ברקו מאושר.

"עכשיו מוציאים ספר תורה" הסביר לידידו איש העסקים.

"עכשיו תעלה לתורה, אני אסביר לך כיצד מברכים".

דמעות נקוו בעיניו של צרלי למראה האותיות והתגים על הקלף הקדוש. הלב שלו פעם במהירות הקול. אחרי הברכות והקריאה, נזרקו לפתע סוכריות, והמתפללים החביבים של בית הכנסת ביהוד פתחו במעגל סוער. "אשורר שירה – לכבוד התורה", ואחר-כך "ישמח חתני בקהל אמוני".

צרלי אנגלנדר חגג בר-מצווה באיחור של 47 שנה. לא נורא. הגבאי הגיש לו גביע יין מוזהב וביקש שיברך...

"רגע, אני שותה רק בכוס פלסטיק" הפטיר אנגלנדר חתן בר-המצווה, לעברו של הגבאי.

"לא" צחק אביגדור. "כאן בישראל, בבית הכנסת הקדוש הזה, כל הכלים טבולים".

לחיים.

הם נפרדו בנשיקות חמות עם הבטחה ברורה להיפגש בקרוב. "האמן לי אביגדור נשמה שלי, אף פעם לא חשבתי שאהיה חייב את כל חיי לכוס קטנה ועלובה מפלסטיק".